ירושלים והאסלאם: מעיר קדושה לעיר בירה - חלק ג'.
ירושלים מהתקופה הירדנית ועד לארועים בני זמננו. החלק השלישי במאמר שעוסק בתהליכים שעברו על ירושלים ומעמדה בעולם המוסלמי ובראייה הלאומית הפלסטינית.
רשימת המקורות מצויה בסוף חלק א', ואזכור המקורות בתוך הטקסט (מראי מקום) הושמט מהגרסה הזאת כדי לא להלאות את הקוראים.
ירושלים תחת הכיבוש הירדני:
הממשלה והמועצה הפלסטינית היו אפיזודות קצרות שהתמסמסו במהרה עם ניתוק עזה משאר שטחי הנגב, וכן בזכות מאמצים שהשקיע המלך עבדאללה בהעברת התמיכה הפלסטינית הכללית לעמאן ויצירת נאמנויות אליו ולממלכה, כאשר הוא המנצח הערבי היחיד במלחמת 1948. עם סיום המלחמה החלה ירדן לבסס את אחיזתה בשטחי הגדה המערבית ומזרח ירושלים, ובאפריל 1950 סיפחה רשמית את כל השטח לכדי מדינה אחת מאוחדת על שתי גדות הירדן, הממלכה ההאשמית הירדנית. הכרזה זו לא זכתה להכרה בינלאומית, שכן היא לא תאמה את עקרונות החלטת החלוקה של האו"ם מ-29 בנובמבר 1947, וביניהם הסדרת מעמדה של ירושלים כ"קורפוס ספרטום", גוף נפרד שינוהל תחת משטר מיוחד של האו"ם.
במקביל הודיעה גם ישראל על סיפוח ירושלים המערבית כולה לשטחי המדינה החדשה, והכריזה על ירושלים כבירתה. ירדן לעומת זאת, טיפחה ופיתחה את עמאן כבירת הממלכה, העבירה את משרדיה הממשלה לעמאן, ודאגה לבסס אותה כעיר הבירה הפוליטית, הכלכלית והמנהלית שלה. המלך עבדאללה שאף לנטרל את כוחו של חאג' אמין אל-חוסייני וסיעתו. הוא מינה במקומו מופתי אחר מטעמו, ואף אסר עליו כניסה לירושלים. ב-1951 ביטלה ירדן את המועצה המוסלמית העליונה בראשה עמד אל-חוסייני, העבירה את ערכאת הערעורים של בתי הדין השרעיים מירושלים לעמאן, וטיפחה בעלי תפקידים ואנשי ציבור מקרב תושבי עבר הירדן המזרחי, על חשבון הפלסטינים. היריבות בין המלך ההאשמי לסיעת אל-חוסייני הגיעה לנקודת השיא שלה ברצח המלך עבדאללה ביולי 1951, על ידי מתנקש פלסטיני, בסיום תפילת יום שישי על הר הבית. על אף שלא אפשרה כמתחייב מהסכם שביתת הנשק, חופש פולחן דתי במקומות הקדושים לכל הדתות, המשיכה ירדן לראות בירושלים מרכז דתי ועיר קודש חשובה, ואף השקיעה בשיפוץ כיפת הסלע ומסגדי הר הבית.
רחבת הר הבית. צילום: דוד אפיק
ירדן, כאמור, התאמצה להחליש את מעמדה הפוליטי של ירושלים המזוהה עם הציבור הפלסטיני וההנהגה הירושלמית, וניסתה לחזק את זהותם הירדנית של הפלסטינים הירושלמים, גם על ידי מינוי נאמנים ירושלמים לתפקידים בכירים בממשל הירדני. המלך חוסין התייחס לירושלים כאל "בירתה הרוחנית" של ירדן, ודאג להיות מזוהה כשומר המקומות הקדושים ( ואף החל בשנות ה-60 בבניית ארמון על תל אל-פול בצפון ירושלים, המזוהה כגבעת שאול התנ"כית). המצב ששרר בירושלים בשנות חמישים ועד אמצע שנות השישים של המאה ה-20, היה של עיר מחולקת בין שתי שחקניות פוליטיות עיקריות: ישראל וירדן. בעוד שישראל ראתה בעיר את בירתה ההיסטורית והפוליטית, ושאפה לקבל הכרה בינלאומית לכך, שאפה ירדן להשיג בעיר מעמד פוליטי ודתי, אך לא ביקשה לעשותה בירתה. שתי המדינות ניהלו בחשאי משא ומתן לשלום, ושתיהן יחד העדיפו את מצב החלוקה הנוכחי על פני בינאום העיר.
האפשרות לשינוי במצב הפוליטי והמעמדי של ירושלים החלה כבר באמצע שנות השישים, עם הקמתו של הארגון לשחרור פלסטין בהר הזיתים שבירושלים במאי 1964. אף שיעברו עוד שני עשורים עד שיקבל אש"ף את מלוא האחריות כמייצג העם הפלסטיני, ובכלל זה בעל הזכות לדון בשאלת ירושלים, כבר עם הקמתו של אש"ף החל תהליך שיעביר בהמשך את מרכז הכובד הפוליטי בשאלת ירושלים, מידי ירדן לידי הפלסטינים. הקמתו של אש"ף הייתה למעשה החייאתה של התנועה הלאומית הפלסטינית שהייתה רדומה יחסית לאחר טראומת 1948. התנועה הייתה נתונה באילוצים פוליטיים שנבעו מעצם היותם של שטחי הגדה המערבית וירושלים המזרחית, נתונים כעת בידי השלטון הירדני, שבלי קבלת לגיטימציה ממנו לא יכלה התנועה לפעול בשטח. בשל כך הצניע אש"ף את תביעותיו לגבי ירושלים, ואכן באמנת אש"ף לא מוזכרת ירושלים כבירת המדינה הפלסטינית, אף כי צוין שבעיר תשב המועצה הלאומית הפלסטינית. הפלסטינים נקטו גישה מעשית בהעדיפם לשים את הדגש על שחרור פלסטין ודחיית תביעות היהודים על הארץ, ולא על שחרור ירושלים מידי הירדנים והפיכתה לבירתם.
ירושלים לאחר 1967:
כיבושה של העיר העתיקה בידי ישראל וסיפוח מזרח ירושלים אליה ב-1967 אפשרו לאש"ף בפעם הראשונה לבטא במפורש את תביעתו לירושלים כולה ובכך לקרוא תיגר על התביעה הירדנית להחזרת מזרח ירושלים. כל עוד שלט בירושלים ריבון מוסלמי, התרכזה המנהיגות הדתית של ערביי ארץ ישראל, ממקום מושבה שבהר הבית, במעשה הפולחן הדתי, ומיעטה לשרבב נימות פוליטיות בפעולותיה. נפילתה של ירושלים בידי שליטים לא מוסלמים, בין שהיו אלה הנוצרים הצלבנים בתחילת האלף השני לספירה, או היהודים בסוף אותו אלף, הקפיצה את ירושלים ממעמד של סמל דתי משני בחשיבותו למעמד של סמל לאומי מן הדרגה הראשונה. תהליך זה הלך והתעצם עם השנים, אך קודם לכן היו הפלסטינים ואש"ף בראשם צריכים לדחוק את רגלי ממלכת ירדן מעמדת הטוענת לכתר שומרת המקומות הקדושים, ולמצב את ארגונם כמושיע החדש והבלעדי. למעשה פעלה האסטרטגיה הפלסטינית בשני מאמצים, האחד היה תהליך שיביא להכרה ערבית ועולמית בהנהגה הפלסטינית כשחקנית העיקרית במאבק מול ישראל על הטריטוריה שבמחלוקת, והמאמץ השני היה למינוף קדושת ירושלים כדי לסייע לקידום אינטרסים פוליטיים פלסטינים, כלומר ככלי להצלחת המאמץ הראשון. בתקופה שאחרי הסכמי שביתת הנשק מ-1949, הפכה "בעיית ירושלים" מבעיה בין-לאומית לבעיה פוליטית טריטוריאלית בין ישראל ובין ירדן. התהליך שהחל לאחר 1967, הפך בהדרגה את בעיית ירושלים מבעיה דתית, בין לאומית טריטוריאלית, ללב לבו של הסכסוך בין שתי התנועות הלאומיות, הישראלית והפלסטינית, המבקשות את העיר לעצמן כבירתן ההיסטורית, הלאומית והדתית.
מנורת הזהב ברובע היהודי, מול הר הבית. צילום: דוד אפיק
כיצד הצליחה הנהגת אש"ף לבסס את ההכרה הבינלאומית בה כ"שומרת המקומות הקדושים" ובעלת הזכות הבלעדית לדון מול ישראל בשאלת עתידה של ירושלים? התהליך נמשך באיטיות 20 שנים, ובסופן התפרץ באופן אלים אל פני השטח באינתיפאדה הראשונה, תקופה שמהווה נקודת מפנה משמעותית בתהליך. בשנים הראשונות שלאחר הכיבוש הישראלי, עסקו מדינות ערב, במסגרת האו"ם ובמסגרת ועידת הפסגה הערביות, בעיקר בגינוי ישראל ובתביעה להחזרת ירושלים לידיים ערביות, בלי לציין במפורש את מעמדה הפוליטי העתידי או את המדינה שתהיה אחראית למקומות הקדושים לאסלאם. השינוי מתחיל ב-1974 בוועידת רבאט, בה הוחלט לראשונה שכל אדמה פלסטינית שתשוחרר תעבור לידי 'רשות לאומית פלסטינית עצמאית'.
בכך מתחילה דחיקתה של ירדן מאחריות לגורלה של פלסטין, מה שיגיע בהמשך לדחיקתה מאחריות לגורל ירושלים ולגורל המקומות הקדושים לאסלאם.
בשיחות השלום בין ישראל למצרים ב-1978 כרך סאדאת את הצורך בפתרון בעיית הפלסטינים יחד עם הצורך לדון בשאלת ירושלים. אך בשלב זה ראתה מצרים אפשרות מתקבלת על הדעת להסדר שיבטיח ריבונות פלסטינית במזרח ירושלים, אך ישאיר בידי מדינות ערב את האפוטרופסות על המקומות הקדושים לאסלאם. בועידת הפסגה הערבית בפאס 1982 צוין לראשונה במפורש כי על מזרח ירושלים להפוך לבירת המדינה הפלסטינית, אך ללא מענה בשאלת מעמד המקומות הקדושים. מדיניות זו, שהייתה נוחה לירדן, לא הייתה מקובלת כלל על דעתו של יאסר ערפאת. ערפאת, שנבחר לתפקיד סגן יו"ר ועידת ארצות האסלאם, פעל נמרצות למנוע את רעיון הפרדת הריבונות הפוליטית מן הדתית, והציג את שחרורו של אל-חארם אל-שריף מידי הישראלים כמטרה פוליטית ודתית כאחת.
במקביל קידמה הנהגת אש"ף את התהליך גם בדרכים אחרות- האינתיפאדה, המאבק המזוין העממי נגד הכיבוש הישראלי, וכן בקביעת עובדות בשטח מזרח ירושלים, כפי שיתואר בהמשך. שני מאמצים אלו קידמו את המהלכים המדיניים שנקטו הפלסטינים במקביל, בזירה הערבית ובזירה הבינלאומית. ב-1989 אימצה ועידת הפסגה הערבית בקזבלנקה את החלטות המועצה הלאומית הפלסטינית מנובמבר 1988. ההחלטות מגדירות מחדש את הקונצנזוס בין ישראל לעולם הערבי מוסלמי, במסגרתו יכירו הערבים בירושלים כבירת ישראל, בתמורה לנכונותה לאפשר הקמת בירה פלסטינית במזרח העיר. בכך לא תמו מאמצי ערפאת לקבוע בלעדיות פלסטינית לשליטה במזרח העיר, כולל המקומות הקדושים. ב- 1994, בניגוד לעמדת הירדנים שעדיין ראו את עצמם כאחראים למקומות הקדושים לאסלאם, הודיע ערפאת ש"אף מנהיג ערבי או ישראלי אינו שולט על המקומות הקדושים במזרח ירושלים. זכות זו נתונה לפלסטינים לבדם". עמדתו קיבלה גושפנקה בועידת ארצות האסלאם בקזבלנקה, דצמבר 1994. בהודעת הסיכום של הועידה נאמר כי על מדינות האסלאם לסייע לפלסטינים במשא ומתן העתידי כדי שכל הסמכויות ותחומי האחריות באדמות הכבושות, כולל בירושלים הנעלה, יעברו לידי הרשות הלאומית הפלסטינית. בכך גברו הפלסטינים, שנתמכו על ידי מדינות כמצרים, סעודיה ומרוקו, על עמדת ירדן, ושמטו מהירדנים את אחיזתם בירושלים.
בהמשך דאג ערפאת לחזק את ההחלטה בצעדים מעשיים. הוא מינה את השיח' עכרמה צברי למופתי של ירושלים, במקביל למינוי של השיח' עאבדין למופתי של העיר מטעמו של המלך חוסיין. כאשר פרש עאבדין, השתלט צברי על מוסדות הדת הירושלמיים ומימש את שאיפת ערפאת לשליטה פלסטינית בלעדית במקומות הקדושים לאסלאם. בהמשך השתלטו נאמני ערפאת גם על המועצה המוסלמית העליונה ועל נכסי הוואקף.
כך החלה התבססות השלטון הפלסטיני במזרח ירושלים דרך תפיסת השליטה במקומות הקדושים, שתהווה מנוף לתביעות ריבונות פוליטית, כלפי ישראל והעולם. חשוב להוסיף בנקודה זו, כי בחודש מרץ 2013 חתמו המלך הירדני עבדאללה השני וראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס, על הסכם המכיר באחריותה של ממלכת ירדן על ניהול המקומות הקדושים. זוהי לכאורה מגמה הפוכה לתיאור שלעיל. אין זה המקום להרחיב בסוגיה ובמניעים לחתימה, שלגביהם קיימות דעות וספקולציות רבות. אחת הסיבות המקובלות היא שבין השאר המטרה היא למנוע השתלטות ודריסת רגל בירושלים לחמאס ולמדינות שנחשבות קיצוניות ותומכות בגורמי אסלאם פונדמנטליסטים, כאשר עכשיו כבר ברור גם לירדנים שהבכורה בירושלים הקדושה נמצאת בידי הרשות הפלסטינית.
דגלי הרשות הפלסטינית ברחובות בית לחם, לקראת הכרזה צפויה על קבלת הרש"פ לאו"ם. אוקטובר 2015. צילום: דוד אפיק
כאמור לעיל, במקביל לקניית הבלעדיות הפלסטינית בירושלים בעולם המוסלמי, פעלו מנהיגי הפלסטינים בשני מישורים נוספים לחיזוק אחיזתם בעיר. ההתנגדות העממית החלה כבר בחודשים הראשונים לאחר האיחוד הכפוי של העיר על ידי ישראל, ובאה לידי ביטוי בשביתה כללית, הפגנות, ופעולות טרור: הטמנת מטעני חבלה, פיצוץ מכונית תופת, ואירועי חבלה נוספים ברחבי ירושלים. התהליך הקצין עם התפרצותה של האינתיפאדה הראשונה בסוף 1987, והצטרפותם של הפלסטינים תושבי ירושלים לגל האלימות הכללי בשטחים. ניתן לומר שבתקופה זו הוכתרה מחדש ירושלים כמרכז דתי ולאומי עבור כל הפלסטינים, אף שבפועל היו בגדה המערבית מרכזים עירוניים חזקים יותר, הן מבחינה כלכלית, והן מבחינת התארגנות פוליטית. יחד עם זאת, טרחו מנהיגי הציבור הפלסטיני וארגוני ההתנגדות לישראל (דתיים ולא דתיים) להדגיש את אחדות המאבק להשגת עצמאות במדינה שבירתה ירושלים, ולרתום את קדושתה והקשר המוסלמי ההיסטורי לעיר, כדי לזכות בתמיכה מוסלמית בינלאומית. האינתיפאדה הרימה את קרנה של ירושלים ואיחדה את הפלסטינים סביב מטרה מקודשת, וחיזקה את אש"ף שעל אף היותו ארגון לא דתי, ניכס לעצמו את הדבקות בירושלים כערך עליון וזכה בכך בתמיכה רחבה בציבור.
במקביל לטיפוח ההתנגדות האלימה, טרחו באש"ף להציב בירושלים עובדות בשטח, כנגד ניסיונות ישראל לעשות את אותו דבר. עידוד בנייה והתיישבות בעיר ובמעטפת שלה, איסור מכירת קרקעות ליהודים, גיוס תרומות למען תושבי ירושלים, וחיזוק הקשר של הפלסטינים עם המקומות הקדושים, היו חלק מפעולות החיזוק של הזהות הפלסטינית של ירושלים. בנוסף החלו הפלסטינים בבניית מוסדות לאומיים בבירה שבדרך. מוסדות חינוך, צדקה, דת, איגודים מקצועיים, איגודי עובדים, עיתונים בעלי אופי לאומי המזוהים עם ירושלים.
המקום הבולט ביותר ששימש כמרכז פוליטי ודיפלומטי פלסטיני, עוד בתקופה שבה אש"ף התנהל מטוניס, היה ה'אוריינט האוס'. פייסל חוסייני, שמאמצע שנות ה-80' היה למנהיג הפלסטיני הפוליטי הבולט בעיר, הפך את המבנה שהיה בבעלות משפחתו למרכז הפעילות הפוליטית הפלסטינית בירושלים. המקום שימש לפגישות עם מנהיגים מחו"ל, לפעילות מנהלית אזרחית בתחומי משפט, קרקעות, סטטיסטיקה, אך גם לפעילות פוליטית לאומית מובהקת. ישראל לא מנעה את הפעילות במקום, ובכך אפשרה לרשות הפלסטינית תוך כדי התקדמות המשא ומתן עימה, לחזק את מעמדה בירושלים ולהשיג דריסת רגל משמעותית, שהגיעה גם לכדי פעילות של אנשי בטחון פלסטינים במזרח העיר החל מ-1994. הנוכחות הרבה של מוסדות, ארגונים, עמותות, משרדי ממשלה, וכאמור אנשי בטחון, חיזקה במהלך השנים את האחיזה הפלסטינית בירושלים, והביאה למיצובה של ירושלים כמרכז פוליטי לאומי ודתי עבור הפלסטינים ברחבי הארץ ובעולם. התפיסה הפלסטינית הרשמית (והאידיאלית) מתארת את ירושלים כ"לב של הגדה המערבית, המקשר בין אזור הצפון לדרום של המדינה העתידית. ירושלים היא מרכז החיים הפוליטיים, החברתיים, והכלכליים מסחריים של הפלסטינים, בעוד שישראל מרוכזת סביב תל אביב".
הר הבית: מסגד אל אקצא, הכניסה לרחבת הכותל, שער המוע'רבים, הכותל המערבי, כיפת הסלע. (צילום: ד. אפיק)
אך האם אכן זהו המצב? האם באמת הצליחה הרשות הפלסטינית בתהליכים שתוארו לעיל להפוך את ירושלים למרכז פוליטי-חברתי לאומי? הדברים דורשים עיון מעמיק, ואנסה לתאר כאן במסגרת הדיון הרלוונטי כמה נקודות עיקריות בראשי פרקים, שיסבירו את המורכבות והדינמיות של המצב.
התהליכים שתיארתי באריכות בחלקים הראשונים של המאמר תיארו את התבססות מעמדה של ירושלים כעיר קדושה לעולם המוסלמי, ועל גבי זה בשלבים יחסית מאוחרים, הצלחה ליצור קונצנזוס רחב יחסית לגבי ירושלים כבירה לאומית פוליטית לעם הפלסטיני. אך אל מול מאמצי הפלסטיניזציה של מזרח ירושלים, ישנם כל הזמן תהליכים לכיוון השני.
מדינת ישראל מתאמצת כבר משנת 1967 ליצור מציאות של אחדות בין מערב למזרח ירושלים. ישראל הקימה שכונות יהודיות גדולות בצפון ובדרום העיר, באזורים שהיו בשליטת ירדן בעבר. ישראל תומכת בהתיישבות יהודית בחלקים שונים במזרח העיר ואף בעיר העתיקה עצמה. ירושלים מנותקת חלקית מהגדה המערבית על ידי סדרת מחסומים המונעים כניסה ויציאה סדירים של פלסטינים אל ומן העיר, והדבר בלט בשנים שלאחר הסכם אוסלו. סגר שהוטל על השטחים לסירוגין בודד בהדרגה את ירושלים מהגדה וניתק אותה מהעורף הכלכלי חברתי שלה. הדבר בא לידי ביטוי גם באחוז הנמוך יחסית (30%) של פלסטינים תושבי ירושלים שהשתתפו באותן שנים בבחירות לרשות הפלסטינית.
בניגוד לתהליכים המתמשכים שתיארו לעיל את חיזוק הפלסטיניות של העיר בשנות האינתיפאדה ואוסלו, טוען הלל כהן בספרו "כיכר השוק ריקה" כי "דווקא בשנות אוסלו, התרוקנה ירושלים הערבית ממוסדותיה, והסיסמה "ירושלים כבירת המדינה הפלסטינית" התרוקנה מתוכנה. ירושלים הפכה ממרכז פוליטי, לאומי ודתי תוסס לעיר בעלת חשיבות סמלית בלבד". אמירה זו הינה חלקית בלבד, ונכונה לזמנים מסוימים בתקופה המדוברת, שבה היו לא מעט עליות ומורדות במצבה של ירושלים.
הדבר היה נכון גם לגבי מצבה ומעמדה של ירושלים הישראלית, שהייתה בשפל כלכלי, תרבותי, ודמוגרפי גם עבור הציבור הישראלי באותן שנים. ההתדרדרות במצב המשיכה גם בשנים שיבואו- שנות אינתיפאדת אל-אקצא. האינתיפאדה שסחפה את כל הארץ פרצה, לפחות באופן סמלי, בשל אירוע הקשור לירושלים, כפי שתיארתי בתחילת העבודה. המוקד העיקרי לפיגועי התאבדות בשנים 2000-2005 היה ירושלים, שם נפגעו גם הכי הרבה קורבנות ישראלים ( 195 איש). מספר רב של פלסטינים תושבי ירושלים נטלו חלק בפעילות הטרור והמחאה נגד ישראל, שבוצעו ברובם על ידי אנשי פת"ח וחמאס. הפעילות הכלכלית והפוליטית בירושלים הפלסטינית נחלשו, וכפי שנאמר לעיל קשה היה לקרוא לעיר בתקופה זו "עיר בירה".
ציור שפורסם בדף הפייסבוק של פת"ח, לאחר הרצח הכפול בצפון ירושלים, שביצע מחבל ירושלמי המזוהה עם אל-אקצא. (אוקטובר 2016)
יחד עם זאת, בירושלים ניתן היה לראות לאחר תקופת השיא של האינתיפאדה, חזרה מהירה יחסית לשגרה, ובעצם חזרה לשנים של הסכמי אוסלו, ולמאמצים השונים שעושים שני הצדדים כדי לחזק את אחיזתם בעיר. הפלסטינים במזרח העיר כעיר בירה והישראלים בעיר כולה כעיר מאוחדת. תהליכים אלה נמשכים עד ימינו על ידי שני הצדדים, וכאן אתאר את שתי המגמות העיקריות בצד הפלסטיני.
המגמה הראשונה, הדתית, באה לידי ביטוי במאמצים שנעשים על ידי גורמים פלסטינים שונים כדי לא רק לקבע בתודעה הפלסטינית והמוסלמית את מעמד ירושלים, שהושג בתהליכים מתמשכים כפי שתיארתי, אלא אף לחזק ולהעצים את מעמדה המקומי והבינלאומי. מהלכים אלו נעשים, כמו שאנסה להראות, כנגד מגמות נגדיות שמחלישות או מאיימות על מעמדה הפוליטי של ירושלים כבירה פלסטינית. תהליכים של החלשות האחיזה הפלסטינית בעיר עלולים לבוא משני כיוונים עיקריים. מאמצים ישראליים לחיזוק האחיזה היהודית במזרח העיר ולהחלת החוק הישראלי בשטח, ובנוסף לכך, תהליכי נורמליזציה שנראים בשנים האחרונות, ומצליחים לגרום לחלק מהציבור הפלסטיני בירושלים להתקרב לצד הישראלי של העיר, בשל אינטרסים כלכליים, חינוכיים, מצוקת דיור ועוד.
מול "איומים" אלו הולכת ומתחזקת מגמה חזקה של הקצנה דתית ולאומית, שמובלת על ידי התנועה האסלאמית ומכוונת להעלאת קדושתה וערכה של ירושלים בעיני הפלסטינים והמוסלמים בכלל. מגמה זו עניינה כמובן לחזק את השליטה הפלסטינית בעיר, כהמשך לתהליכים שתוארו לעיל, וליצור אחדות פלסטינית סביב ירושלים, שתגובה בתמיכת העולם המוסלמי כולו. התהליך החל כבר לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש העיר בידי שלטון לא אסלאמי. שירי געגועים וכיסופים לירושלים המוסלמית התפרסמו בעולם הערבי והציגו את אל-חרם אל-שריף כ"אל-אקצא שנפל בשבי היהודים". הזמרת המצרית הנערצת אם כלת'ום הקדישה את הבית השלישי בשיר "שלש ערי הקודש" לתיאור קינה על חורבן "ירושלים הנתונה בידי התוקפן" ועתידה להיגאל בידי מאמיני האסלאם. כמעט כל שליט ערבי הקים וועדות מיוחדות לעניין ירושלים והר הבית. יחידות צבא, מחנות, בתי ספר, מועדונים, מחנות פליטים בגדה המערבית וכנסים, ועידות וועדות בחוץ לארץ נשאו עם השנים את השם אל-אקצא. הדבר בא לידי ביטוי גם בהרמת תרומות לשיפוץ ולאחזקת המתחם. דריסת רגל כלשהי בשטח המקודש התפרשה כסיוע למאבק הלאומי לשחרור האדמות הכבושות.
אך בשנים האחרונות המאמצים מכוונים בעיקר ל"שדרוג" הקדושה של ירושלים לאסלאם, המלווים מאידך בהמעטת החשיבות והקדושה של ירושלים ליהדות. נדבכים חדשים מונחים על המסורות הישנות, וההיסטוריה המוסלמית והערבית של ירושלים נכתבת מחדש. מרכז הכובד עומד עתה על הזכות ההיסטורית של הערבים בירושלים ופלסטין, ומרכז הסיפור מבוסס על הטענה כי הערבים שלטו בירושלים אלפי שנים לפני בני ישראל. לצורך כך פיתחו המוסלמים במקביל גם את הכחשת ושלילת הנרטיב היהודי-ציוני, ובכלל זה דה- יהודיזציה של הר הבית, הכותל המערבי וירושלים בכלל. השינויים שערכו המוסלמים בהיסטוריה שבה דבקו לאורך מאות שנים, היסטוריה המתועדת בכתביהם שלהם, נגעו בראש ובראשונה בשאלת גילו ומעמדו של אל-אקצא. במסגרת זו שונה גילו והורחק עד לתקופה הקדם מוסלמית. המקדש היהודי, המכונה באופן מקובל "אל-היכל אל-מזעום", כלומר המקדש המדומה, מבוטל כהמצאה ציונית בדיונית, שאין לה כל ביסוס היסטורי וארכיאולוגי.
כך למשל מתבטא מחמוד אל-הבאש שר ההקדשים וענייני הדת הפלסטיני בעיתון אל-חיאת אל-ג'דידה, 18.12.12: "ירושלים על כל פרטיה, הגיאוגרפיה שלה והמקומות הקדושים האסלאמיים והנוצריים שבה, ובכלל זאת כותל אלבראק, היא זכות בלעדית של הפלסטינים. דבריו האחרונים של נתניהו בנוגע לבעלות הכיבוש על כותל אלבראק אינם אלא הבלים וניסיון לחבל בהיסטוריה ובגיאוגרפיה כאחד, ואין להם שום ערך מבחינה דתית, היסטורית או משפטית. התבטאותו חסרה את היסודות המדעים האלמנטריים של עיסוק בהיסטוריה, אשר תמיד מוכיחה את בעלותם של המוסלמים על כותל אלבראק...שאיש מלבד המוסלמים לא השתמש בו כמקום פולחן אף פעם לאורך ההיסטוריה, אלא לאחר פרסום הבטחת בלפור מבשרת הרעות בשנת 1917".
הפלסטינים מעמיקים את שורשיהם האתניים עד לממלכת יבוס הכנענית, הממלכה שקדמה לממלכת דוד התנכית, ובכך מקדימים את מציאותם במקום עוד לפני הנוכחות היהודית. כך גם מאמרים בתקשורת הערבית המציינים כי "היהודים שלטו בירושלים 358 שנים בלבד ואילו הערבים שלטו בה יותר מ- 4000 שנה". ירושלים מוצגת בשנים האחרונות על ידי גורמים בתנועה האסלאמית לא כמקום השלישי בחשיבותו לאסלאם, אלא כמקום השני. התנועה האסלאמית מקפידה לקיים כנסים שנתיים בנושא ירושלים, בהם היא מחזקת את הלכידות הפלסטינית סביב ירושלים והר הבית, ומעצימה אותם במדרג הקדושה המוסלמי, תוך חיבורם לעניין הלאומי האקטואלי, כפי שהתבטא השיח' ראאד סלאח: "מסגד אל אקצא הוא רכוש אסלאמי, ערבי, פלסטיני ואין לאף אחד זולתם, לא משנה מי יהיו, שום זכות בו, ובמיוחד ליהודים אין שום זכות עד אחרית הימים. ומי שמסכים שיש להם זכות על אבן שם או עתיקות או כל דבר, הוא בוגד. וחובה עלינו לומר לאדם זה: אתה בוגד. זו בגידה באל, במחמד ובמאמינים, באומה המוסלמית, בעולם הערבי ובעם הפלסטיני. זו בגידה בראשונת הקבלות ובמסגד השני ובעלייתו השמיימה של הנביא מחמד, וזוהי בגידה במסגד אל-חרם במכה ובמסגד מדינה. זו היא בגידה בתינוקות השהידים, במחמד דרה ובאחרים. ואנו אומרים לכל מי שינסה לערער על עמדות אלו: לא תצליחו. מסגד אל-אקצא הוא שלנו בלבד, ואין לאף אחד מכם בציבור היהודי שום חלק בו. ועדיין אנו חושבים כי אין פלסטיני ולא ערבי ולא מסלם על פני האדמה, שיש בלבו טיפת גאווה, אשר ירשה לעצמו לוותר על חלק, אבן, קיר, שביל, משטח זיכרון, כיפה או מבנה באל-אקצא המבורך, מבפנים או מבחוץ, לא מתחת לאדמה, לא לפני האדמה ולא מעליה". בדברים מעין אלה מקשרת התנועה האסלאמית בין הקדושה הדתית לערך הלאומי פוליטי. היא מחברת את מכה, מדינה וירושלים, לשהידים ולמחמד דרה, ויוצרת בכך חיבור רחב של כלל הציבור הפלסטיני והמוסלמי למען האחיזה בירושלים, כפי שתואר גם בדו"ח ועדת אור לחקירת האירועים האלימים בסתיו 2000: "בפעילותה של התנועה בעניין הר הבית יותר מאשר בשטחים אחרים, באו לכלל ביטוי מאפייני האסטרטגיה שלה: הסלמת מאבקים, אקטיביזם מבצעי והתססת הציבור. התנועה העמידה את הר הבית בראש מעייניה כנקודת מוקד רגשית לליכוד המוסלמים בישראל סביבה, וכגשר אל החברה הפלסטינית בשטחים ואל עולם האסלאם בכלל".
יהוד ירושלים כעריפת ראשם של הפלסטינים. אתר האינטרנט של מחלקת התרבות של פת"ח. מקור: Palestine media watch
חשוב לציין כי ישנן גם דעות אחרות, דעות מיעוט מתונות, שקשה להן להישמע בשיח הקיצוני המתוקשר. המייצג הבולט של עמדה אחרת הוא האימאם עבד אל-האדי פלאצי, ראש המכון התרבותי של הקהילה המוסלמית האיטלקית. לטענתו אין אף יסוד דתי לכך שאמונה באסלאם מונעת מהמאמינים לקבל את עובדת היותה של ירושלים מקום קדוש לאסלאם ויחד עם זאת בירת מדינת ישראל. לדבריו, דווקא מחמד נמנע מלהפוך את מכה הקדושה לעיר בירה, והעדיף מרכז פוליטי אחר, שאינו מקום קדוש. מדינה נשארה המרכז הפוליטי של האימפריה המוסלמית גם אחרי מות מחמד, והיא מתאימה יותר לכך כי אינה המקום הקדוש ביותר.
הצד ההפוך להקצנה האסלאמית, הוא תהליכים של נורמליזציה, הבולטים בעיקר בשנים האחרונות. ההתפתחות הכלכלית של ירושלים מאז סיום האינתיפאדה השנייה, והיתרונות שבחיבור לצד המערבי של העיר, מחלישים את האחיזה הפלסטינית ומחזקים את איחודה בידי ישראל. בכתבתו של ניר חסון בעיתון "הארץ" מתאריך 29.12.2012, מתוארים תהליכים שמתרחשים בשנים האחרונות בעיר, תהליכים שמנתקים את ירושלים המזרחית מהרשות הפלסטינית ומחברים אותה לירושלים המערבית, הישראלית. קודם כל ישנו הניתוק הפיזי, שיוצרת גדר ההפרדה שנבנתה בתוך ובין שכונות ירושלמיות, ומפרידה את מזרח ירושלים משטחי יהודה ושומרון ולמעשה ממרכז השליטה של הרשות הפלסטינית. חיבור חשוב בין מזרח וצפון ירושלים למערבה ומרכזה, יוצרת הרכבת הקלה, שמתחילה את דרכה בפסגת זאב, עוברת דרך שועפט ובית חנינא ודרך "קו התפר" ממשיכה למרכז ומערב העיר. אפשרות התנועה הנוחה והישירה הזאת מקילה על כניסה לירושלים היהודית לצרכי פרנסה, לימודים, בריאות ושירותים נוספים. כיום מעדיפים הורים רבים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר ומכללות המכינים את ילדיהם בעתיד להמשיך את הלימודים במוסדות ישראליים, לעבור בחינות בגרות ולהשתלב בשוק עבודה רחב יותר. ייתכן והייאוש מהמצב הכלכלי וחוסר יכולתה של הרשות להושיע, היא מהגורמים לתהליך. אך שינוי הגישה של הרשויות הישראליות ועיריית ירושלים בפרט כלפי מזרח העיר, הוא ללא ספק גורם מפתח לשינוי. עיריית ירושלים, מתוך תפיסה עקרונית הרואה בכל חלקי העיר יחידה מאוחדת תחת אחריותה, מיישמת מדיניות מכוונת של פיתוח מזרח ירושלים וחיבורה למערב. בתחום הבריאות, שרותי דואר, אספקת מים ושירותים נוספים, נעשים מאמצים ניכרים לשפר את המצב של תושבי ירושלים הפלסטינים, ובכך להחליש את זהותה כעיר בירה פלסטינית אפשרית. סקר שנערך בקרב התושבים הערבים של ירושלים מצא כי שליש מהם יעדיפו לחיות תחת שלטון ישראלי (שליש בחרו שלא להשיב כך שהאחוזים כנראה גבוהים יותר). יש הטוענים לעומת זאת שככל שתושבים ישתלבו ויהפכו למשכילים יותר, כך תתחזק גם זהותם הפלסטינית. אך כיום, בפועל, התהליך בשטח הוא החלשות מעמד ירושלים כבירת פלסטין, יותר בקשות לקבלת תעודת זהות ישראלית, ואווירה כללית (כמובן רגישה ושברירית) של "שינוי שלא היה כמותו מאז כיבוש מזרח העיר ב-1967", ושל נורמליזציה, אף שהפוליטיקאים הפלסטינים ואנשי האסלאם הקיצוני ממשיכים לדבר אחרת. בדברים שאמר יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס לסוכנות הידיעות הפלסטינית "וופא", בתחילת ספטמבר 2013 עם חידוש שיחות השלום עם ישראל, הודגשה חשיבותה של ירושלים: " היו רגועים לגמרי, עמדותינו נותרו כפי שהיו בעבר, כלומר, ירושלים בראש, מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים - בלעדיה אין פיתרון וכך לגבי כל הנושאים הגבולות, הביטחון ועוד. אין מדינה ללא ירושלים. זה קו אדום".
חגיגת בר מצווה בכותל מערבי.
התפתחות מעמדה של ירושלים מעיר קדושה למאמיני האסלאם, לעיר המזוהה כמרכז לאומי פוליטי עבור העם הפלסטיני, הינה תהליך ארוך ודינמי. השאיפה הפלסטינית להכיר בירושלים המזרחית (בצורה כזו או אחרת) כבירת מדינתם העתידית, הפכה בימינו לעובדה מוכרת והנחת יסוד המקובלת על רוב הנושאים ונותנים עם הפלסטינים על הסכמי קבע לשלום.
בסקירה ההיסטורית שהבאתי ניתן היה לראות כמה תהליכים עיקריים שהביאו להתפתחות הזאת. בראש, או כבסיס לתהליך, ניתן להצביע על התפתחות הקדושה של ירושלים, שקדמה בהרבה להקשר הלאומי-פלסטיני שלה ולהתפתחות הלאומיות הפלסטינית. אך מהדברים שהצגתי וההשתלשלות ההיסטורית של הדברים, נמצא שהקדושה והדת גויסו על ידי הגורמים הפוליטיים, בכל שלב בהיסטוריה בו הם נזקקו לכך, כדי לחזק ולבסס את שלטונם באזור. כך גם, מאידך, נחלשה עוצמת הקדושה והחשיבות של ירושלים כאשר לא היה בה צורך פוליטי או כאשר רצו להעדיף מרכז פוליטי אחר על פניה (כך למשל בתקופה הירדנית ובתקופה העבאסית). למעשה באלף הראשון לקיום האסלאם דשדש מעמדה של ירושלים כעיר בעלת משמעות פוליטית או כלכלית, וודאי שמשמעות לאומית בהקשר הפלסטיני לא הייתה רלוונטית לאותן שנים. אך ניתן לראות את התפתחות הקדושה והמעמד הדתי של העיר שהחל הולך וצומח כבר מימיו הראשונים של האסלאם.
החשיבות של ירושלים בעולם המוסלמי והערבי ידעה עליות ומורדות, כאשר כפי שניסיתי להראות, התמורות העיקריות במעמד העיר וההתלכדות סביבה כעיר מוסלמית היו בעיקר אחרי השתלטות גורמים זרים (כמו הכיבוש הצלבני בתחילת האלף השני לספירה הנוצרית), או עם עליית שלטון חדש ורצונו לבסס את שלטונו באזור (כך בתחילת התקופה העות'מאנית).
תחילת הפיכתה של ירושלים למרכז פוליטי בעל מעמד במרחב הערבי מוסלמי היה בשלהי המאה ה-19 עם העלייה בחשיבותה המנהלית והכלכלית בתקופת הרפורמות של השלטון התורכי. בשנים אלו החלה במקביל להתבססות התנועה הציונית בארץ, להתגבש גם התנועה הלאומית הפלסטינית, שמרכז כוחה הפוליטי היה בירושלים. התהליך נמשך והתחזק עם כיבוש הבריטים את האזור בעשור השני של המאה ה-20. הבריטים, שהפכו את ירושלים למרכז המנהלי-פוליטי הרשמי שלהם בשטח פלשתינה ועבר הירדן, טיפחו את האליטות הירושלמיות ותרמו בכך לחיזוקה של ירושלים. האליטות שנהנו ממעמד וכוח בקרב העם הפלסטיני המתגבש, דאגו לחזק את מעמדם באמצעות הקשר הדתי שבין האסלאם וירושלים. כך נקבעה בתודעה הלאומית ובאתוס הפלסטיני העיר ירושלים כמרכז לאומי ודתי שאין להפריד ביניהם.
דפוסים דומים של גיוס עולם האסלאם והעולם הערבי לעניין פלסטין בכלל וירושלים בפרט, חזרו להיות מובילים ומושמעים בשיח הפלסטיני בדורנו, עם תחילת המאבק לעצמאות וככל שמתגבר המשא ומתן על עתיד האזור. קולות אלו מובלים על ידי מנהיגים מוסלמים, חלקם קיצוניים, ש"מעלים את ירושלים על ראש שמחתם" ומנצלים את קדושתה וחשיבותה לטובת קידום אינטרסים פוליטיים פלסטיניים. כך הסביר השיח' ראאד סאלח את תפקידה של תנועתו בעניין ירושלים:
"לתנועה המוסלמית ולהנהגתה היה תפקיד בולט בעניין אל-קדס ומסגד אל אקצא הכבושים. תפקיד זה החל להתרחב מהרמה המקומית לרמה הפלסטינית הכללית, ומשם לרמה העולמית, בעיקר סביב ענין אלקדס ואלאקצא הכבושים. העיסוק בהם פתח לתנועה את הדלתות ליצירת קשרים בין לאומיים בכל העניינים שהיא מרבה לעסוק בהם".
בדרשה שנשא המנהיג הרוחני של האחים המוסלמים במצרים, ד"ר מחמד בדיע באוקטובר 2012, הוא מסביר את חשיבותה של ירושלים לאסלאם בצורה שלא מאפשרת למנהיג מוסלמי כלשהו להתפשר בעניינה: "המסגד הקדוש שווה ערך למסגד אל-אקצא, לא ניתן להפריד בין שניהם, וכאשר מזכירים את המסגד הקדוש מזכירים את אל-אקצא, שנאמר [קוראן 17 : 1]: "ישתבח שמו של המסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש אל המסגד אל-אקצא"... מסגד אל-אקצא בא מיד אחרי המסגד של מכה בין המסגדים שראוי לבקר בהם...מסגד אל-אקצא הוא החיים של האומה האסלאמית ולא רק זיכרון היסטורי שיימחה בידי הרוחות העזות של הזמן, או שהמוסלמים ישכחו אותו ככל שיתמשך הכיבוש, שכן ירושלים ומסגד אל-אקצא טבועים במעמקי [לבם של] המוסלמים...". קשה לקבוע האם אמירה מן הסוג הזה משקפת עמדת מוצא מוסלמית פופולארית המקובלת על רוב הציבור ובעיקר על ההנהגה של מדינות ערב, או שהקו הלא מתפשר הזה הוא זרם קיצוני שמתאמץ להשמיע את קולו מול עמדות מתונות יותר. אותו דובר, מחמד בדיע, נעצר בקיץ האחרון על ידי שלטונות מצרים החדשים, אך חוסר היציבות במצרים ובמזרח התיכון בכלל מקשים על תחזית מצב הרוחות באזור בעתיד. אם אמירות כמו אלה של בדיע והשייח צלאח, וגורמים אסלאמיים נוספים באזור כחמאס ותנועות נוספות שאי אפשר להתייחס בביטול ליכולת השפעתן על השטח, אכן מייצגים עמדה מוסלמית שיש לה משמעויות פוליטיות, הרי שכל מהלך פוליטי פלסטיני בנוגע לירושלים, חייב לקחת זאת בחשבון.
האם יוכל יושב ראש הרשות הפלסטינית לחתום על הסכם עם ישראל שלא יהיה מקובל על התנועות המוסלמיות שרואות בירושלים נכס דתי עוד לפני שהוא נכס לאומי פלסטיני? במצב כזה דווקא קדושת ירושלים כובלת את ידיה של המדינה הפלסטינית העתידית. מאידך ייתכן שדווקא עמדות שמקצינות את קדושת ירושלים מחזקות את מעמדה הלאומי ואת מעמדם הבינלאומי של הפלסטינים, מה שמוסיף לכוחם במשא ומתן ומאפשר להם הישגים מקסימאליים, שגם אם לא ירצו לחלוטין את כולם, יהוו ללא ספק התקדמות משמעותית בדרך שעשו הפלסטינים להכרה בעיר הקדושה ירושלים, אל-קדס, כבירתם הלאומית.
צילום: דוד אפיק
