ירושלים והאסלאם: מעיר קדושה לעיר בירה - חלק ב'.
התקופה העות'מאנית ותקופת המנדט הבריטי. החלק השני במאמר שעוסק בתהליכים שעברו על ירושלים ומעמדה בעולם המוסלמי ובראייה הלאומית הפלסטינית.
רשימת המקורות מצויה בסוף חלק א', ואזכור המקורות בתוך הטקסט (מראי מקום) הושמט מהגרסה הזאת כדי לא להלאות את הקוראים.
ירושלים בתקופה העות'מאנית:
תקופה זו של 400 שנים מ-1516 ועד 1917, היא הארוכה ביותר בתולדות העיר תחת אותו שלטון. מבחינת מעמדה או מצבה של ירושלים ניתן לחלק תקופה זו ל-3 חלקים: תקופת הפיתוח והשגשוג של תחילת המאה ה-16, תקופת הדעיכה הארוכה שבאה אחריה, והרפורמות וההתפתחות לקראת סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.
מתחילת השלטון העות'מאני במאה ה-16 ובמשך רוב זמנו לא הייתה ארץ ישראל חשובה במיוחד לעות'מאנים בהשוואה לאזורים אחרים בקיסרות. במשך מרבית שנות שלטונם כמעט שלא השתנה מבנה העיר וגודלה. לא זו בלבד שלא נעשו בה מפעלי פיתוח ולא הוקמו מבנים חדשים, אלא שאף הקיים סבל מפגעי הזמן. רבים ממבני הדת שהוקמו בתקופה הממלוכית הוסבו למבני מגורים ואחרים הוזנחו. מצבן של הכנסיות התדרדר ומהן שניטשו או שינו את יעודן. מבני העיר ותשתיתה הוזנחו, לרבות החומות והמבנים המקודשים בהר הבית. נוסעים שביקרו בעיר מעידים על "רחובות צרים ומלוכלכים, גדושים בחורבות ואבנים...בניינים נטושים, מוזנחים או ריקים...אין בעיר היכלות או בנייני פאר...הרושם הכללי הוא דוחה ביותר ושולטים בו זוהמה והזנחה...ירושלים אינה דומה כלל לעיר, אלא לכפר...". תיאור זה נותן תמונה משקפת של רוב התקופה העות'מאנית בעיר.
היוצא מן הכלל המעיד על הכלל, הוא פרק הזמן בן עשרות השנים של שלטון הסולטאן העות'מאני סולימאן בן סלים, שבזכות מפעליו זכה לתארים "המפואר" ו"המחוקק". זוהי תקופת השלטון המוסלמית האחרונה שבה הושקעה בירושלים תשומת לב מיוחדת הראויה למקום בעל חשיבות דתית עליונה, ואף חשיבות מדינית וכלכלית. הסולטאן סולימאן עלה לשלטון בשנת 1520, ותקופת שלטונו מסתיימת ב- 1566, ונחשבת ל"תור הזהב" של האימפריה העות'מאנית, ושל ירושלים תחת שלטון מוסלמי בכלל. סולימאן השקיע רבות בשיפור אספקת המים לעיר. שיפוץ מאגר המים שממערב לעיר (בריכת הסולטאן), שיקום אמות המים לירושלים, בניית "סבילים", רהטי מים לשתייה ורחצה ולהיטהרות לפני הכניסה למסגדים ולהר הבית. הקמת בתי מרחץ, חאנים, פיתוח שווקים והחייאת חיי המסחר והמלאכה בעיר. בתחום הדתי, הסולטאן השקיע בשיפוץ כיפת מסגד אל-אקצא, בניית סבילים על הר הבית, הקמת בתי תמחוי לנזקקים מוסלמים, הסדרת שרותי הביטחון על הר הבית, והפרויקט הבולט ביותר- עיטור החלק החיצוני של כיפת הסלע באריחי קרמיקה צבעוניים מרהיבים ביופיים ובאיכותם, שהובאו מתורכיה במצוות הסולטאן. החותם המשמעותי ביותר שהותיר הסולטאן על העיר, הוא ללא ספק פרויקט הקפת העיר מחדש בחומת הגנה ובשערים מבוצרים. בניית החומה מעידה על החשיבות הרבה שייחס השלטון העות'מאני לירושלים, ולהגנה על ביטחונה. השלטון המרכזי באיסטנבול ראה בירושלים מרכז ראשון במעלה לא בגלל גודלה או מיקומה, ואף לא בשל מעמדה האדמיניסטרטיווי, אלא אך ורק בשל חשיבותה ההיסטורית והדתית. מסיבה זו הקפידו להציב בה חיילים במספר גדול (יחסית לגודלה וחשיבותה האסטרטגית, וכן יחסית לערים אחרות בארץ, כדוגמת עזה או חברון), שנועד להבטיח את הסדר וגם להצביע על מידת החשיבות שייחס השלטון לעיר זו. הסכומים הגדולים שנדרשו להקמת החומה גויסו ממיסים שנגבו במחוזות ארץ ישראל השונים ואף מדמשק. בכך יצר הסולטאן זיקה ישירה בין ביצורה של ירושלים לבין האינטרס הדתי והביטחוני של כל מחוזות ארץ ישראל וסוריה שמסביב. הסיבות העיקריות להקמת החומות- בטחון חוץ ובטחון פנים, יוקרה פוליטית ודתית, וכלכלה, מציבות לראשונה את ירושלים בהיסטוריה המוסלמית שלה, כעיר בעלת חשיבות אמיתית, עיר שראויה ומקבלת "יחס אישי" מהסולטאן. התייחסות זו אמנם נובעת מקדושתה ומחשיבותה הדתית היסטורית, אך כאמור, באה לידי ביטוי בפועל בכל תחומי החיים, והופכת את ירושלים לעיר בירה אזורית, אף שלא הוכרה רשמית ככזו, ועדיין נותרה בצלן של הערים החשובות במצרים ובסוריה. תקופת הזוהר הקצרה הזו הסתיימה בסוף ימיו של הסולטאן סולימאן. הדעיכה נבעה מחולשה כללית של האימפריה, שבאה לידי ביטוי בעיקר בהזנחת הפריפריה, בחולשת הפקידות והממשל המקומי, בעריצות ושחיתות פקידים ואנשי צבא, ובהתדרדרות כלכלית. כפי שתואר לעיל, המצב הזה שרר בירושלים ובארץ ישראל ברוב תקופת השלטון העות'מאני.
במאה ה-19 החל מעמדה של ארץ ישראל וירושלים להשתנות, והעיר ומחוזה החלו להיות בעיני העות'מאנים לאזור רגיש מאין כמוהו, שחייב תשומת לב מיוחדת. מדינות אירופה החלו לגלות עניין רב באזור, עניין שביסודו עמדו אינטרסים מדיניים וכלכליים, שהיו חשובים בהרבה מהזיקה הדתית. במקביל לאינטרסים המדיניים, החלה הארץ להיות למוקד של חדירת זרים בשל קדושתה לנצרות. הזרים רכשו קרקעות, הקימו כנסיות, מנזרים ואכסניות, מוסדות חינוך ובתי חולים, והפכו בהדרגה את הנוכחות הזרה בארץ ובירושלים בפרט, למשמעותית ומורגשת.
עם התבססות הקהילות הזרות היו הן עצמן למכשיר לקידום אינטרסים מדיניים של מדינות המוצא שלהן. המעצמות גילו עניין הולך וגובר בשלום הקהילות ובהגדלת מספר נתיניהן, וחתמו עם הקיסרות העות'מאנית על קפיטוליציות, הסכמים המאפשרים מעמד כמעט אוטונומי של הנתינים הזרים ברחבי הקיסרות, מבחינת מיסים, משפט ותנועה. על אף הדברים שלעיל, אין להפריז בחשיבותה של הארץ ושל ירושלים בפרט עבור המעצמות האירופאיות, שכן ניתן לראות שהאינטרסים כבדי המשקל היו דווקא באזורים שהיו רלוונטיים לשמירה על נתיבי המסחר מאירופה למזרח. המפרץ הפרסי, הנתיב הימי להודו, מצרים ותעלת סואץ שנחנכה בה ב-1869, וכן אזורי החוף המזרחי של הים התיכון, יפו, עכו וצפונה. כמו כן האזורים הרחוקים יותר שבהם יש נקודות חיכוך בין מעצמות המערב לבין האימפריה הרוסית- באזור הים השחור, ומצפון להודו, לימים אפגניסטן. לאף אחת מהמעצמות הפעילות באזור לא הייתה תכנית פעולה מסודרת לגבי ירושלים, שמקורה בהגדרה ברורה של אינטרסים ממלכתיים הנובעים ממעמדן האסטרטגי כלכלי של העיר ושל הארץ. ירושלים תפסה מקום שולי בלבד בשיקוליהם במזרח. אך יחד עם זאת, נוכחותם של האירופאים הנוצרים ומוסדות הדת הרבים בעיר היו מורגשים.
בעקבות התהליכים והמעורבות הבינלאומית שתוארו לעיל, והצורך לחזק את השלטון באזור כדי שלא יישמט תחת ידיהם, נראה שלקראת סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, החל מעמדה של ירושלים להתחזק גם בעיני הסולטנות העות'מאנית. שנות הכיבוש המצרי של הארץ בעשור שבין 1831-1841, החלו לעורר תהליך של שינוי, שהלך והתרחב בשנים שלאחר סיום השלטון המצרי. בראש ובראשונה שם השלטון המצרי קץ להגמוניה של העיר עכו ומושלי הפרובינציה של צידון, ובכך הטה את מרכז הכוח מצפון הארץ אל מרכזה. בתקופת מרד האיכרים ב-1834 נפגעה האליטה השלטת של האוכלוסייה המוסלמית, משפחות חזקות שבאופן מסורתי תיווכו בין השלטון העות'מאני לאוכלוסייה, כגון משפחת אבו ע'וש ונימר באזור ירושלים, ומשפחות אחמד, גראר וטוקאן באזור השומרון. אחדים מראשי המשפחות אף הוגלו, וכן אחדים ממנהיגי האוכלוסייה המוסלמית בירושלים, ביניהם הנקיב (ראש קבוצת השריפים בעיר) עומר אפנדי אלחוסייני והמופתי ט'אהר אפנדי אלחוסייני. הזעזוע שעבר האזור בתקופת הכיבוש המצרי היה הזרז לתהליכי התמורות שיבואו במחצית השנייה של המאה ה-19. תהליכי רפורמות וחיזוק שליטה שיושמו גם במקומות אחרים באימפריה הדועכת, בין השאר בעקבות טראומת המרד המצרי, השפיעו על מעמדה של ירושלים. בעקבות הרסטורציה ("תנזימאת") שערך השלטון העות'מאני והרצון לחזק את השליטה באזור, חוזק מעמדם של המושלים ומעמדה המנהלי של העיר. ירושלים שברוב התקופה העות'מאנית הייתה כפופה למושך פלך דמשק, הפכה בהדרגה לקראת סוף המאה ה-19 למרכז של מחוז עצמאי (אך היא לא הגיעה לדרגת פלך, כפי שרצו חלק ממושליה) הכפוף ישירות לבירה איסטנבול. בהמשך הפכו לתקופות שונות ערים כמו חברון, שכם ונצרת, ואף עזה שבעבר הייתה חשובה ממנה, לערים ששייכות אף הן למחוז ירושלים. העלאת מעמדה של ירושלים התבטאה גם בדרגתם וברמתם של המושלים שנשלחו לכהן בה. רבים מהמושלים שכיהנו בה היו מדרג "פאשא" הגבוה, ולתפקיד התמנו בדרך כלל אנשים בעלי ניסיון וכישורים מיוחדים. חלקם באו ממש מבין שורות מזכירי ארמון הסולטאן, והיה להם קשר ישיר עם הממשלה העות'מאנית ולעיתים אף עם לשכת הסולטאן עצמה. בירושלים, כאמור, ישבו קונסוליות רבות של המעצמות הזרות, מה שדחף פיתוח טכנולוגיות חדשות של תקשורת ותחבורה, ביניהם ראויים לציון הטלגרף שנחנך ב-1865, הכביש שנסלל בין יפו לירושלים ב-1869 והרכבת שנחנכה ב-1892, סניפי בנקים שנפתחו ועוד.
כל אלו, יחד עם הקמה של מערכות חינוך ומוסדות רפואה בעיר, תרמו לפיתוח הכלכלה והמסחר בירושלים, חזקו את מעמדה ואת יציבותה, והביאו להגדלה משמעותית באוכלוסייתה ובשטחה הבנוי, שכבר מאמצע המאה ה-19 לא היה מוגבלים לשטח שבין החומות, אלא החלו מתפשטים אל מעבר להן, בעיקר לכיוון צפון ומערב. בשנת 1890 כבר מנתה אוכלוסיית ירושלים 42,000 תושבים, למעלה ממחציתם יהודים. בתחילת המאה ה-20 הייתה ירושלים לעיר הגדולה ביותר בארץ, עם רוב יהודי משמעותי. היבט חשוב של התחזקות מעמדה של ירושלים, היה בכך שהדבר הביא לצמיחה מחודשת של אליטות מקומיות מקרב הפלסטינים תושבי העיר ופרבריה. אליטה זו תהיה בהמשך בסיס משמעותי ביותר בתהליכים להגדרת הלאומיות הפלסטינית, וקשירתה עם ירושלים כעיר קדושה לאסלאם וכמרכז מנהלתי שלטוני וכלכלי. אליטה זו כבר טופחה לאורך רוב שנות השלטון העות'מאני, כאשר אחד האמצעים היה משלוח שנתי של כסף למימון פעילות דתית חברתית כמו העלייה לרגל לקבר הנביא משה בערבות יריחו, ולחלוקת כספי תמיכה בין יושביה המוסלמים של העיר. כך התהדקו הקשרים בין העילית המקומית לבין הסולטנות, וכך התחזק מעמדן של אותן משפחות ירושלמיות, מעמד דתי ומעמד כלכלי חברתי. בני המשפחות האלו היו באופן מסורתי מחזיקות את תפקידי המפתח בניהול המקומות הקדושים, וכן את המשרות הבכירות בניהול המוניציפאלי של העיר. ירושלים הייתה אחת הערים הראשונות בסולטנות שבהן כוננה עירייה ומועצת עיר, שתפקידה היה לנהל ולתחזק את כל השירותים העירוניים המקובלים, תשתיות, ניקיון, אספקת מים, וכן שמירת הסדר ורישום האוכלוסין. ראשי העיריות היו מוסלמים ובאו רובם ככולם מקרב המשפחות הערביות הנכבדות, בהן ניתן למנות את המשפחות חוסייני, ח'אלדי, עלמי, נשאשיבי ודג'אני. הרפורמות היטיבו עם בני המעמד העליון, האעיאן, והן היו הנהנות העיקריות מהן. בני המשפחות האלה רכשו השכלה טובה בבתי הספר המקומיים (רובם בתי ספר אירופאים שנפתחו על ידי הקהילות הזרות הנוצריות) ובמוסדות באיסטנבול, בקהיר ובביירות, והשתלבו במערך המנהלי החדש. הם איישו את רוב המשרות הבכירות לצידו של המתצרף, המושל התורכי, כגון הפקיד הראשי, מנהל האדמות, מנהל הכלא, ראש מנהל החינוך, חקלאות, פנים, עבודות ציבור ועוד. גם בקרב חברי מועצת העיר היו משפחות האעיאן מרכיב דומיננטי, וביניהם בעלי תפקידים כגון המופתי, הקאדי, מנהל רישום המיסים ופקיד העיר. בני המשפחות הללו גם העניקו לעצמם הקלות בתשלומי מיסים, פטור משירות צבאי וכמובן עדיפות בקבלת מינויים למשרות שונות. הממשל שראה במעמד זה משענת שלטונית חשובה, דאג לתמוך בהם ולטפחם וכך התחזק מאד מעמדם בקהילה ובציבור הערבי בכלל. המשפחות המוסלמיות הירושלמיות עלו בכוחן ובמידת השפעתן על כל המשפחות המוסלמיות בארץ. כוחן נבע במקור בעיקר מניהול המסגדים ומוסדות הדת בעיר ומניהול ההקדשים של מסגד אל-אקצא, כיפת הסלע, נבי מוסא והקדשים נוספים.
ככל שהתחזק מעמדה של העיר התעצם במקביל כוחן של משפחות הנכבדים המוסלמים, שהנהיגו את הציבור לא רק בירושלים אלא גם במחוזות הסמוכים. מעמדן המבוסס של משפחות העולמא (אנשי הדת) שאנשיה איישו את התפקידים הדתיים הבכירים (מופתי, קאדי, אימאמים, ראשי מסדרים סופיים, מורים), הוא שעשה אותן למנהיגות המובילות של האוכלוסייה המוסלמית בירושלים, ומחוצה לה. מן הראוי לציין כאן שתי משפחות בולטות במיוחד שבניהן מילאו תפקידי מפתח בחיים הדתיים והכלכליים חברתיים בשלהי התקופה העות'מאנית, והיו במחצית הראשונה של המאה ה-20 מהכוחות המשמעותיים בעיצוב הפוליטיקה והלאומיות הפלסטינית. משפחת חוסייני החזיקה במשרת המופתי של ירושלים במשך קרוב למאתיים שנה, החל מאמצע המאה ה-18. משרה בכירה זו מעניקה למחזיקה ולמשפחתו יוקרה רבה וכוח גם בתחומי מנהל, בצד הכנסות רבות, וחברות קבועה במועצת העירייה. משרה זו עברה בירושה בין בני המשפחה, וכמוה גם המשרה היוקרתית של הנקיב, ראש האשראף (המיוחסים כצאצאי הנביא מחמד. צריך להזכיר כאן את המרד של הנקיב במושל ירושלים בתחילת המאה ה-18, גם כאן הנקיב היה מבני משפחת חוסייני, מחמד בן מצטפא אל חוסייני). משפחת נשאשיבי הייתה אף היא מהמשפחות החזקות בעיר, החזיקה אדמות רבות בירושלים ובאזורים הכפריים שסביבה, ברשותה היו עסקים כגון תעשיית העור, מסחר, ובהמשך אף עיתון ("פלסטין") שיצא לאור בחסותם. כמו כן שימשו בני המשפחה חברי מועצה בעירייה, ראשי העירייה ובעלי תפקידים בכירים נוספים. כוחן של המשפחות יבוא לידי ביטוי במאבקים הדתיים והלאומיים בין הציונים לפלסטינים וכן במאבקים הפנים-ערביים, שישפיעו על מעמדה וגורלה של ירושלים, כפי שיתואר בהמשך.
בהמשך לתהליך ההתחזקות של משפחות מסוימות, החל השיפור במצב הכלכלי, יחד עם גידול האוכלוסייה, כניסת טכנולוגיות חדישות וכן מגוון אפשרויות החינוך שהגיעו לעיר, ליצור מעמד בינוני חדש בקרב האוכלוסייה הערבית בעיר. מעמד זה התפרנס ממסחר, תיירות, תעשייה זעירה, אומנות, ענף המזון ושלוחותיו, בתי מאפה, טחנות קמח, מחסנים, ותעשיות מסורתיות נוספות. מעמד זה הוסיף נדבך נוסף לאוכלוסייה הערבית בעיר, וחלק ממנו צרך אף הוא את שרותי החינוך של בתי הספר המיסיונרים הרבים בעיר, וכן של בתי הספר היהודים. אך עם זאת, בשלב זה של סוף התקופה העות'מאנית מעמד זה הוסיף להיות גורם משני וטרם התגבש לכדי קבוצה מבוססת שיש בכוחה להוביל שינוי חברתי או כלכלי. בעוד שהקבוצות האחרות, היהודים והנוצרים, יצרו שינוי של ממש בדמותה של העיר, בכלכלה, במבנה הפיסי, בחינוך ובעיתונות, היו המוסלמים מיעוט דמוגרפי שמרני ומסורתי, שהמשיך להחזיק בעמדות מפתח בעירייה רק בזכות היות השלטון נתון בידי אימפריה מוסלמית. לקח זמן רב יותר לציבור המוסלמי והפלסטיני בכלל, להצמיח את אותה התעוררות תרבותית לאומית, שתשלים את התמורות המנהליות והחברתיות שהתחוללו בארץ ובירושלים בסוף המאה ה-19. ההיסטוריון בוטרוס אבו-מנה מסביר את האיחור בתהליך בכך שקודם צריך היה להיווצר מעמד בינוני איתן ורחב, של מורים, סוחרים זעירים, פקידים ובעלי מקצועות חופשיים, שרק על בסיסו יכולה לקום תנועה חברתית חילונית. בנוסף, עוצמתה של ההתעוררות התרבותית במרכזים שכנים, בקהיר וביירות, האפילה על התופעה במרכזים משניים כירושלים. הוא תולה את הדבר גם בצנזורה ומגבלות תרבותיות מחשבתיות בימי הסולטן עבד אל-חמיד השני. עם זאת, נראה שדווקא השמרנות והמסורתיות שתיאר מוסטפה עבאסי היא המאפיינת יותר את הציבור המוסלמי בשונה מהקבוצות האחרות בארץ, וזה מה שעיכב את התפתחותו של אותו מעמד בינוני. בנוסף על כך צריך לזכור שלמי שבידו היה כעת הכוח והמעמד, משפחות האעיאן, היה נוח יותר במצב הקיים שלא מאיים עליהם ועל מעמדם, כאשר הן הדת והן הפוליטיקה נשלטות בידיהן, ולכן צמיחת מעמד ביניים דווקא מחלישה אותם. על כל פנים, אין ספק שצמיחת המעמד הבינוני בירושלים וההשכלה שרכש במוסדות החינוך הרבים הקיימים בעיר, יחד עם מעמדה הכלכלי והמנהלי העליון של ירושלים בעשורים הראשונים של המאה ה-20, הוא שאפשר את ראשיתה של ההתעוררות התרבותית הערבית בירושלים. התעוררות זו שבאה לידי ביטוי בעיקר בהוצאה לאור של ספרים, כתבי עת ועיתונים, התפתחה במיוחד בירושלים החל מ- 1908, ותשמש שופר לתנועת ההתעוררות הלאומית הפלסטינית, שצמחה בתקופה הזאת. ירושלים, כעת כמרכז דתי, מרכז שלטוני ומרכז תרבותי, תהיה נקודת מפתח להתפתחויות הלאומיות שיבואו עם סיום מלחמת העולם הראשונה וכניסת הבריטים לארץ.
הר הבית, מבט מהר הזיתים. צילום: דוד אפיק
בית לחם. צילום: דוד אפיק
ירושלים תחת המנדט הבריטי:
יותר מכל פרק אחר בתולדות ערביי ארץ ישראל בעת החדשה הייתה תקופת המנדט עדה לביסוס מעמדה של ירושלים כמרכז פוליטי כלל ארצי, הן משום קביעתה כבירת הארץ על ידי שלטון המנדט הבריטי וכמקום מושבם של מוסדות השלטון, והן משום שהייתה מזוהה עם המנהיגות הלאומית והמוסדות הפוליטיים לא רק של יהודי ארץ ישראל, אלא גם של ערביי פלסטין. חשיבותה של קביעה זו נוגעת בראש ובראשונה לתפקיד המכריע שמילאה לאורך תקופת המנדט המנהיגות הערבית הירושלמית, ובראשה משפחת אלחוסייני, בהתפתחות התנועה הלאומית הערבית-פלסטינית, מוסדותיה, תכניה הרעיוניים ומורשתה הפוליטית.
לחיזוק מעמדה המנהלתי והכלכלי של ירושלים בשלהי התקופה העות'מאנית, הייתה משמעות רבה בנוגע למצב שבו יקבלו אותה לידיהם הבריטים בסוף שנת 1917. היחס הבריטי לארץ בכללה ולירושלים בפרט, היה תמיד מנקודת מבט אימפריאליסטית גלובאלית, ועל כן, כפי שאמר שר המלחמה הבריטי ב-1915, הרברט קיצ'נר, בפני הקבינט- "פלשתינה היא בעלת ערך מועט בלבד, אסטרטגי או אחר, ואין לה אפילו נמל אחד ראוי לשמו".
במהלך מלחמת העולם הראשונה היו חילוקי דעות בנוגע לשאלה האם יש צורך לכבוש את ירושלים ומתי. אך כבר עם כניסתם לארץ חשוב היה לממשלת לויד ג'ורג' להראות לעולם כולו (ובעיקר לבריטים שמצבם הלא מזהיר בשלב זה של המלחמה הביא לירידת מורל לאומית, ו"גאולת ירושלים" הייתה אקט מוראלי חשוב עבורם), כי כיבוש ירושלים הוא הישג יוקרתי והיסטורי, בעל אפקט תודעתי סמלי עולמי. הגנרל אלנבי הקפיד עם כניסתו להראות את הכבוד והקדושה שבריטניה רוחשת לעיר, והבטיח בנאומו את השמירה על המקומות הקדושים לכל הדתות. הבריטים קבעו את מקום מושבו של הנציב העליון בירושלים, וכן את מבני הממשל החשובים של ממשלת המנדט בפלשתיין כולה. במילים אחרות, ירושלים הפכה לראשונה מאז ימי ממלכת ירושלים הצלבנית, שוב לעיר הבירה הפוליטית של הארץ, טריטוריה שהפכה עכשיו ליחידה מדינית עצמאית ולא עוד חלק מ"סוריה הגדולה".
ירושלים נקבעה כבירת הארץ לא כתוצאה משיקולי נוחות אימפריאליים ואף לא משיקולים מנהליים מקומיים. על אף שהייתה בשלב זה העיר הגדולה והמאוכלסת ביותר בארץ, מיקומה ההררי וריחוקה מנמל ימי, לא היוו מיקום אידיאלי לעיר בירה. ואכן בהמשך תקופת המנדט השקיעו הבריטים דווקא בחיזוק מרכזים כלכליים אחרים שישרתו בצורה טובה יותר את האינטרסים הבריטיים, כגון יפו-תל אביב וחיפה. ובכל זאת, מהסיבות הסמליות, ההיסטוריות והדתיות, בחרו הבריטים לקבוע את מרכז השלטון דווקא בירושלים, שכפי הנראה במשך שנות שלטונם כאן הייתה לה חשיבות כעיר בירה עבור הבריטים, אף יותר מאשר ליהודים או לערבים. הבריטים הקימו מבנים ממשלתיים ומבנים צבאיים, בתי מלון, בית דואר ומוזיאון, פיתחו את רשת הדרכים לעיר, שיקמו שכונות, שווקים, מערכות אספקת מים, ניקוז, ניקיון, בריאות. כמו כן תיקנו תקנות בנייה, ובעצם נוכחותם של חיילים, שוטרים ופקידים בריטים רבים הפכו את העיר לעיר מודרנית ומרכזית, שעד היום המבנה והחזות שלה מושפעים מעיצובה בתקופת המנדט.
YMCA ומלון המלך דוד. צילום: דוד אפיק
ההנהגה הציונית ואנשי הישוב החדש לא ראו בהתחלה בירושלים דווקא את בירתה של המדינה העתידית. העיר העתיקה, המקומות הקדושים וכל מה שמייצג הישוב הישן, היו בבחינת מסורות עבר שיש להוקיר אך אין להיצמד אליהן. הרצל ראה בחזונו את העיר העתיקה כמרכז אמונה ותפילה בינלאומי, ואת העיר החדשה כבירתה המדינית של המדינה היהודית. הצהרת בלפור והתקוות שנסכה, הקמת האוניברסיטה העברית, וכן עובדת קידומה של העיר על ידי הבריטים למעמד של עיר בירה, היו נקודות מפנה ביחס של הציונים לירושלים. מוסדות הישוב המשיכו להשקיע את עיקר מאמציהם בתל אביב, שהייתה למרכז הכלכלי התרבותי והפוליטי של המוסדות הציוניים. אך בהדרגה החלה הגישה הכללית ובהמשך העמדה העקרונית לראות בירושלים כבירה היהודית בכל מסגרת עתידית. ניתן להרחיב רבות בנושא, אך מכיוון שלא זה נושא המאמר, אקצר: כבר עם העלאת רעיון חלוקת הארץ שהחל לעלות לאחר מאורעות תרפ"ט והתגבש לכדי המלצות בוועדת פיל משנת 1937, ברור היה לראשי ההנהגה הציונית שהעיר תהיה מחולקת או נשלטת על ידי גוף בינלאומי. בכל אחד מן המצבים הללו לא הייתה כל העיר בידי היהודים, אך בעיני בן גוריון חשוב היה בעיקר שירושלים תהיה בירת המדינה היהודית, ופחות חשוב אילו חלקים מירושלים יכללו בתוכה. בן גוריון אף ראה בכך מצב עדיף, כפי שכתב ביוני 1937 "ורואה אני אסון גדול באי חלוקת ירושלים לשתי עיריות נפרדות, ערבית ויהודית. ירושלים כעת מאוחדת תחת שלטונם של הנאששיבים והחאלדים. ירושלים יהודית...מנותקת מן העיר העתיקה ופטורה מכל השכונות הערביות... הייתה מדרבנת את כושר היצירה המוניציפאלית שלנו...והופכת את ירושלים לבירתנו היהודית העצמאית". גם תפיסה זו כבר לא הייתה רלוונטית לאחר דחיית רעיון החלוקה בכללותו על ידי הערבים ופרוץ מלחמת העצמאות בסוף 1947.
במשך שנות שלטון המנדט החל המאבק הלאומי המתעורר בין יהודים לערבים, לבוא לידי ביטוי גם במאבק המוניציפאלי כביכול על השליטה בעיריית ירושלים. מועצת העיר הורכבה מרוב ערבי ומיעוט יהודי, על אף היחס ההפוך בהרכב האוכלוסייה. הבריטים לא ניאותו לשנות את הסטאטוס קוו, ואף לא לאפשר אוטונומיה לישוב היהודי במערב העיר. ניהול העיר המשיך להיות על ידי העירייה הקיימת מימי העות'מאנים, שבאופן מסורתי העומד בראשה הוא ערבי מוסלמי, מאחת המשפחות הנכבדות של ירושלים, לרוב ממשפחת חוסייני, נשאשיבי או ח'אלדי.
גם בנוגע למקומות הקדושים ניסו הבריטים לשמור על הסטאטוס קוו הקיים מימי קודמיהם, אלא שעכשיו החלו הניגודים בין הדתות השונות לבוא לידי ביטוי לא רק במובן הדתי שלהם, אלא החלו לקבל צביון לאומי. ציוני יהודי מחד, וערבי פלסטיני מאידך. על אף ניגודי האינטרסים שבין העדות, הערבית מוסלמית והערבית נוצרית בעיר, היו השתיים מאוחדות בהתנגדותן למתן כל ביטוי ריבוני פוליטי לרוב היהודי בירושלים. מראשית דרכה הגדירה ההנהגה הפוליטית הפלסטינית את יעדיה במונחים שליליים בעיקרם, של התנגדות עקרונית למשטר המנדט ולמדיניותו הפרו-ציונית, אך גם לוותה בתביעה להקמת שלטון לאומי המבוסס על הרוב הערבי.
ההתנגדות הערבית החלה לקבל צביון של אתוס מכונן ותודעה פוליטית קיבוצית, אשר שימשה כוח מניע להתארגנות הפוליטית של האליטה הערבית על בסיס אידיאולוגיה לאומית. מעצבי הלאומיות הערבית-פלסטינית עשו מאמץ ליצור מוטיבים לאומיים, חברתיים, היסטוריים ותרבותיים של זהות פלסטינית ייחודית. אך האחראים לתהליך באו מתוך אליטה עירונית קטנה של נכבדים ואינטלקטואלים, שהיו מנותקים מעמדית וחברתית מרוב האוכלוסייה הפלסטינית, הכפרית, שהשתייכותה הראשונית הייתה מקומית ולא לאומית. לכן דווקא מסריו האסלאמיים של המופתי הצעיר חאג' אמין אל-חוסייני והמועצה המוסלמית העליונה שבראשה עמד, היו פופולאריים בקרב הציבור והתקבלו בטבעיות כמרכיבי הזהות הערבית-פלסטינית. מעמדו הדתי של המופתי, אישיותו הכריזמטית והאיום הציוני על הארץ בכלל ועל המקומות הקדושים לאסלאם בפרט, הפכו בעבורו למנוף רב עצמה לבניית יוקרה פוליטית וקשרים עם מנהיגים דתיים ופוליטיים ערביים ומוסלמים ברחבי העולם. אל-חוסייני החל במבצע שיפוץ כיפת הסלע ומסגד אל-אקצא שבהר הבית. הדבר העצים עוד יותר את כוחו ואת הפופולאריות שלו בקרב המוסלמים בארץ ובעולם. משימת השיפוץ הייתה בעבורו אמצעי להשגת מטרות נוספות: מעמד אישי רם בעולם המוסלמי, רתימת המדינות המוסלמיות למאבק הלאומי של הפלסטינים, והפניית תשומת לבם של מיליוני מוסלמים ברחבי העולם לקודשי האסלאם בירושלים ובהר הבית.
כיפת הסלע. צילום: דוד אפיק
המועצה המוסלמית העליונה הוקמה על ידי הבריטים בשנת 1922 כסמכות מנהלית כוללת לענייני המוסדות וחיי הדת המוסלמיים. שליטתה של המועצה בנכסי ההקדש והכנסותיהם, בבתי הדין השרעיים, במוסדות חינוך ובתי יתומים, וכן במינוי פקידים ובעלי תפקידים דתיים, העניקה לגוף זה עצמה פוליטית ללא מתחרים בקהילת ערביי פלסטין. מעמדה ויוקרתה של המועצה עשויים להסביר את היותה הזירה המרכזית של מאבקי השליטה בין הסיעות היריבות של האליטה הפלסטינית, ובעיקר בין משפחות אל חוסייני ונשאשיבי. הצלחתו של המופתי לבסס את מעמדו כנשיא המועצה המוסלמית העליונה מיום הקמתה, בנתה את מעמדו הדתי של המופתי כמנהיג ראשון במעלה של הציבור הערבי-פלסטיני.
גוף נוסף ששאף לייצג את הציבור הפלסטיני היה "הוועד הפועל הערבי". גוף מדיני כביכול זה עסק בעיקר בפעולות מחאה מול הממשל הבריטי, כתיבת עצומות ותזכירים, וגיוס הציבור להתפרצויות אלימות מדי פעם. אך אנשיו, שהתיימרו להיות ההנהגה הפוליטית הפלסטינית לא הכינו את הכלים הארגוניים להגשמת מטרות לאומיות, במונחים של גיוס אוכלוסייה, בניית מערכות שלטון והקמת מוסדות אזרחיים. גוף חלש זה הלך ודעך עד שקיומו נפסק עם מותו של העומד בראשו (מוסא כאזם אל-חוסייני), בשנת 1934.
תחת זאת הלך והתחזק מעמדה של המועצה המוסלמית העליונה. המועצה הגיעה לשיא כוחה ויוקרתה בקרב ערביי פלסטין ובאזור בכלל בראשית שנות ה-30 לאחר מהומות 1929 ("מאורעות תרפ"ט", או מהומות הכותל), שפרצו בעקבות סכסוך בין המוסלמים ליהודים בדבר סידורי התפילה של היהודים בכותל המערבי. הדבר בא לידי ביטוי בקיומם בירושלים של כנסים בעלי אופי אזורי, אסלאמי ופן-ערבי כאחד, שהרוח החיה בהם היה חאג' אמין אל-חוסייני. חשיבותם של כנסים אלה הייתה ביצירת מערכת קשרים הדוקה עם מנהיגים ערבים ומוסלמים מהאזור, שהיו בסיס לזהות קולקטיבית אזורית שינקה מהאסלאם ומהערביות כאחד.
צילום: דוד אפיק
נקודה זו חשובה להבנת תהליכים דומים שקורים בירושלים בימינו, על ידי גורמים אסלאמיים, בשיטות דומות. אך המועצה המוסלמית העליונה לא יכלה להתפתח לכלל מרכז פוליטי לאומי של ערביי פלסטין, משום שייעודה ותפקידה הוגבלו על ידי הממשלה לתחום הדתי. למרות חתירתו של המופתי לנצל את מעמדו וכוחו במועצה לצרכיו הפוליטיים, אפשרויותיו היו מוגבלות בשל הסתירה העקרונית בין מעמדו כפקיד ממונה על ידי הממשלה לבין היעדים המוצהרים של התנועה הלאומית הערבית-הפלסטינית, והסתייגותם משיתוף פעולה עם ממשלת המנדט. גם לציבור הנוצרי היה קשה להזדהות עם הנהגה אסלאמית מדי של התנועה הלאומית. בהדרגה הפכה המועצה מוסלמית העליונה מגוף הפועל מכוח המנדט, לממשלה אסלאמית החותרת תחתיו.
התהליך הגיע לשיאו במהלך השביתה והמרד שפרצו באפריל 1936, והקמת "הועד הערבי העליון" בראשות אל-חאג' אמין אל-חוסייני כהנהגה הלאומית של ערביי פלסטין. המרד הערבי השפיע על מעמדה של ירושלים בפוליטיקה הפלסטינית, אף כי לא פרץ בתחילה בירושלים דווקא, אלא בשכם על ידי אנשי מפלגת אל-אסתקלאל ("העצמאות"). שיתוף הפעולה מצד ההנהגה הירושלמית ו"הועד הערבי העליון", ההיענות הנרחבת להכרזת השביתה והיקף מעשי האלימות, בישרו לכאורה על שלב חדש במימדי הגיוס הפוליטי של הקהילה הערבית-פלסטינית במסגרת המאבק הלאומי. ריבוי האינטרסים והיריבויות האישיות והמפלגתיות בתוך הועד וההנהגה הפלסטינית, פגעו קשות בלגיטימיות של הועד הערבי העליון, והא התפורר במהרה לרכיביו השונים, לדפוס השייכות והזהות בעלי האופי המקומי, המשפחתי והסיעתי. הפיצול בלט עתה גם בזיקות שקיימו הסיעות השונות עם מרכזים פוליטיים בארצות ערביות שכנות. החוסיינים שנתמכו על ידי מלכי מצרים וסעודיה, ומתנגדיהם המקומיים, משפחת נשאשיבי, שהייתה קשורה לאמיר עבר הירדן, עבדאללה. קרע זה העמיק בהמשך תקופת המרד הערבי (עד 1939), כאשר היריבות הסיעתית הפכה למאבק דמים בין הקבוצות השונות בחברה הערבית-פלסטינית שאך החלה מתגבשת ומתעצבת.
חלקו של המופתי בחידוש האלימות נגד הבריטים בסוף קיץ 1937, הביא בהמשך להוצאת הועד הערבי העליון אל מחוץ לחוק ולמעצר רבים ממנהיגי הסיעה החוסיינית ובריחתם של אחרים אל מחוץ לגבולות הארץ- בכלל זה חאג' אמין אל חוסייני עצמו. אל-חוסייני המשיך בשנות מלחמת העולם השנייה ואחריה לפעול לקידום מדיניות אנטי-ציונית ואנטי גם כאשר שהה בלבנון ובעיראק, גם בשיתוף הפעולה שלו עם השלטון הנאצי בגרמניה, ובפעילותו ממצרים לאחר המלחמה. המגביות של חאג' אמין אל-חוסייני בחו"ל, קבורת מנהיגים מוסלמים אחדים על הר הבית וכינוס הקונגרס האסלאמי הכללי בירושלים ב-1931, היו ציוני דרך בהגברת התודעה הכל-מוסלמית לשאלת פלסטין, תודעה שהתחזקה עם המרד ולבסוף במלחמה ב-1948. שימוש לאומי פוליטי זה במוסדות האסלאם ובסמליו, היו תרומה משמעותית ביותר של המועצה המוסלמית העליונה בראשות המופתי חאג' אמין אל-חוסייני.
החלשות הסיעה החוסיינית והמועצה המוסלמית העליונה וכן נטרול כוחו של הועד הערבי העליון, בעקבות המרד הערבי, אפשרו את התחזקות מעמדם של גורמים אחרים שרצו דריסת רגל ופטרונות בפלסטין ובירושלים.
הגורם שיהיה המשמעותי ביותר בשלושים השנים הבאות, הוא ללא ספק בית המלוכה ההאשמי הירדני. מתחילת שלטון המנדט הבריטי באזור ומינוי האמיר עבדאללה לשליט עבר הירדן המזרחי, עלתה מספר פעמים האפשרות של איחוד שני עברי הירדן תחת ממלכה אחת של הכתר הירדני, כאשר הבית הלאומי היהודי היה כלול במסגרתה. מאורעות 1936 בארץ ישראל, השביתה הגדולה, ופעילות האלימות ההדדית של הסיעות הפלסטיניות השונות, קידמו את מעורבותו של עבדאללה כאשר נתבקש על ידי חוגי האופוזיציה בראשות משפחת נשאשיבי, לסייע להם כנגד כוחם המתגבר של החוסיינים. עבדאללה היה בין המנהיגים הערבים שתיווכו למען הפסקת השביתה בסוף 1936.
כאשר עלה רעיון חלוקת הארץ על ידי ועדת פיל ב-1937, במסגרתה תוקם מדינה ערבית שתכלול את עבר הירדן וחלקים מפלשתיין, התנגדה לה ההנהגה הפלסטינית בראשות משפחת אל-חוסייני. האופוזיציה, אנשי משפחת נשאשיבי ומפלגת "ההגנה" תמכו בתחילה בהצעה, שתאפשר להם לדחוק את רגלי המופתי ולזכות מחדש בעמדות מפתח במדינה החדשה. הם שלחו שליחים לבשר בכפרים על הקמת מדינה ערבית בראשות "המלך עבדאללה הראשון", ואף הבטיחו לאנשי שכם, שהייתה מוקד כוח חשוב של הנשאשיבים וקשורה היטב לעבר הירדן, שעירם תהפוך לעיר הבירה של המדינה החדשה.
החלשות ההנהגה הירושלמית בראשות הסיעה החוסיינית וחולשת ההנהגה הפלסטינית בכללה, נתנה ביטוי חזק יותר למעורבות המדינות הערביות בנעשה בארץ ישראל ובכל הנוגע לסכסוך הערבי-ציוני. הועד הערבי העליון ששב לפעול לאחר המלחמה בראשות ג'מאל אל-חוסייני, התכנס ופעל בעיקר מקהיר ולא מירושלים, ופעל בחסות הליגה הערבית שהוקמה ב-1945. חלקים גדולים מהציבור הערבי לא קיבלו את סמכות הועד וטענו שהוא אינו מייצג את ערביי הארץ, אך יחד עם זאת, בשנים של ערב החלטת החלוקה ומלחמת 1948, היה זה הגוף הפוליטי המשמעותי והבלעדי כמעט בהנהגה הערבית-פלסטינית.
טרם כניסת מדינות ערב למלחמה, דנה הליגה הערבית בשאלת ההתערבות הצבאית של המדינות הערביות במלחמה בין היהודים לערבים בפלסתיין. חאג' אמין אל-חוסייני (שלאחר מלה"ע ה-2 עבר למצרים), קיווה לעמוד בראש הממשלה של המדינה הערבית-פלסטינית שתוקם לאחר עזיבת הבריטים את האזור, ולכן חשש מכניסת כוחות זרים שעלולים ליטול מידיו את השליטה העתידית על הארץ. בליגה הוחלט על כניסת כוחות סיוע זמניים שימנעו הקמת מדינה יהודית, אך לא יישארו בה.
המלך עבדאללה התבטא ברדיו ירושלים ב-14 באפריל 1948 והרגיע כי "אין עתה זמן לכיבושים ולאמביציות מצד מדינות הליגה...כניסת מדינות ערב לארץ תהיה מתוך הסכמה בין כל המדינות הערביות, לאחר הצלת הארץ תהיה זכות ההכרעה על גורלה בידי תושביה...". לאחר ההחלטה על כניסת כוחות צבא סדירים למלחמה עם הציונים, דרש עבדאללה את תפקיד המפקד העליון של הפלישה, וכך יכול היה לרכז את המאמץ המלחמתי של הכוחות העיראקיים והירדנים לאזור ירושלים, שעליה רצה להשתלט ובה ראה את גולת הכותרת של סיפוח ארץ ישראל הערבית. עבדאללה הכשיר את השטח להשתלטותו על הגדה המערבית וירושלים עוד לפני הפלישה הרשמית של הלגיון הירדני. קשריו עם הבריטים, עם נכבדים ערבים בעיריות שכם, חברון, עזה ואזורים כפריים בדרום הארץ ובגב ההר, הגבירו את התמיכה בו והחלישו את השפעת ההנהגה הפלסטינית החוסיינית. במאמציו לזכות בתמיכה כללית לשאיפתו להשתלט על הגדה, עבדאללה נשא ונתן עם ההנהגה הציונית בימים שלפני המלחמה, וכן תמך בהעמדתו של פאוזי קאוקג'י בראש "צבא ההצלה" הערבי, בידיעה שזה יחליש את כוחו של חאג' אמין והפלסטינים. כבר במהלך המלחמה דאג עבדאללה לשגר שליחים מטעמו לשטחי הגדה המערבית, והוא עצמו ביקר בסוף מאי 1948 בירושלים, בשכם וברמאללה. עבדאללה הציג את עצמו במהלך המלחמה כ"מלך פלסטין" ושומר המקומות הקדושים.
צילום: דוד אפיק
המערכה באזור ירושלים, לטרון, גוש עציון וגזרות נוספות שהיו באחריות הלגיון הירדני, הייתה מוצלחת מבחינת הערבים וודאי שמנקודת ראותו של המלך עבדאללה. אלו היו הניצחונות העיקריים של המאמץ הערבי המשותף נגד מדינת ישראל, ועבדאללה הצליח במהלך המלחמה ובתקופה שאחריה להחליש מאד את ההנהגה הפלסטינית המקומית, בעיקר הירושלמית, ולרוקן מתוכן את מעמדה של המועצה המוסלמית העליונה.
למעשה במהלך המלחמה היו ערביי ארץ ישראל חסרי אונים או בעיקר חסרי אחריות לגורלם, וזאת מכיוון שהאחריות וקבלת ההחלטות נעשתה על ידי הליגה הערבית, שהונעה מאינטרסים שונים של מנהיגי מדינות ערב, והדירו את הפלסטינים מהחלטות אלה. לכן ההחלטה להקים בספטמבר 1948 את "ממשלת כל פלסטין" בעזה, ממשלה בחסות הליגה הערבית אשר תאפשר לפלסטינים להיות אחראים לגורלם, הייתה חידוש רב משמעות. המלך עבדאללה התנגד להקמת ממשלה שכזו ועשה מאמצים להכשילה, בטענה שאינה מייצגת את הפלסטינים וכן לא ניתן להקים ממשלה כאשר הארץ עדיין לא בידי הערבים. ובכל זאת הממשלה הוסיפה להתקיים בעזה והתוותה תכניות לפעולה ולהקמת מוסדות לאומיים, ואף קבעה את ירושלים כמקום בירתה העתידית, כאשר כל הארץ תהיה בידיים פלסטיניות.
באיגרת ששלח "ראש ממשלת כל פלסטין" אחמד חלמי לממשלות ערב נכתב, "הוחלט להכריז על פלסטין כולה כעל מדינה עצמאית...עד שיתאפשר לבחור מועצה מכוננת שתאשר חוקה לארץ, שירושלים תהיה בירתה, תהיה עזה מקום מושבה הזמני של הממשלה". בנוסף הוקמה בעזה, בתמיכה מצרית, "המועצה הלאומית הפלסטינית", שנשיאה הנבחר היה לא אחר מאשר חאג' אמין אל-חוסייני.
באחד באוקטובר 1948 הוכרזה הצהרת העצמאות הפלסטינית: "בהתאם לזכותו ההיסטורית של העם הפלסטיני לחירות ולעצמאות- אנו מכריזים... על עצמאות פלסטין כולה, אשר גובלים עמה בצפון סוריה ולבנון, במזרח סוריה ועבר הירדן, במערב הים התיכון ובדרום מצרים". הוחלט שירושלים תהיה בירתה הבלעדית של המדינה, רעיון שעמד בניגוד להחלטת החלוקה, בניגוד לשאיפות של ירדן, ובעיקר היה העיקרון הזה רחוק מהמציאות בה היו הפלסטינים בסיום המלחמה.
החלק השלישי ימשיך את הרצף ההיסטורי לתקופה הירדנית והישראלית, וייכנס לאירועים אקטואליים לימינו ולשאלות על עתיד היחסים באזור.