הקשר בין אתיופיה לישראל הפך לרשמי עם כינון היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות עם הקמתה של ישראל ב-1948. היחסים היו אמנם רק בדרג קונסולרי ולא של שגרירויות, אך בפועל היו פעילים בתחומים רבים. תחת לחץ כבד מצד מדינות ערביות ומוסלמיות המשיכה אתיופיה תחת היילה סלאסי לשמור על יחסיה עם ישראל. בשנות השישים ובתחילת שנות השבעים שלחה ישראל לאתיופיה יועצים ומומחים בתחומי חקלאות, רפואה, הנדסה, צבא וחינוך. אתיופיה הייתה עבור ישראל בת ברית נוצרית יחידה בסביבה המוסלמית העוינת של המזרח התיכון וצפון אפריקה. היא נחשבה אבן פינה בברית הפריפריה שהגה בן גוריון, כלומר חיזוק קשרים עם מדינות חשובות באזור שאינן עוינות את ישראל, כמו איראן וטורקיה. באמצעות הברית עם היילה סלאסי ניסתה ישראל לבצר לעצמה אחיזה צבאית בים סוף שתאפשר את הבטחת השיט בו, וכן קירבה ומפתח למדינות אפריקאיות נוספות שישראל רצתה לפתח עימן קשרים. בדצמבר 1960 סייעו קצינים ישראלים ששרתו כיועצים בצבא אתיופיה לעצור קשר הפיכה נגד הקיסר, ששהה בביקור בברזיל באותה עת. הידיעות על המזימה הועברו לאנשיו והוא חזר לאתיופיה ודיכא את המרידה. גם במדינות שמסביב ראו את הברית האתיופית ישראלית כקשר יוצא דופן.  באוגוסט 1964 הצהיר מפקד הארגון לשחרור אריתראה (אז חלק מאתיופיה) בפסגה הערבית בקהיר: "אנו האריתראים לוחמים ביהודים של אפריקה המגולמים בדמותו של היילה סלאסי וממשלתו, צאצא שלמה המלך, אריה יהודה, כפי שהפלסטינים נלחמים ביהודים של פלסטין". הלחץ על אתיופיה הלך והתגבר בתחילת שנות השבעים, כאשר כוחו הפוליטי וגם בריאותו של הקיסר הלכו ונחלשו. במאי 1973 תקף שליט לוב מועמר קדאפי את הקיסר בוועידת הארגון לאחדות אפריקה, וכינה את אתיופיה "סוכנת של האימפריאליזם והציונות".  במהלך מלחמת יום הכיפורים נכנע הקיסר היילה סלאסי ללחץ הכבד שהפעילו עליו מדינות ערב בראשות מצרים, והוא הודיע על ניתוק היחסים בין אתיופיה לישראל. חודשים ספורים לאחר יציאת השגריר והיועצים הישראלים מאתיופיה, החל שלטונו להתמוטט תחת הפיכת הקצינים בהנהגת מנגיסתו היילה מרים, ובספטמבר 1974 נאסר גם הקיסר על ידי המהפכנים. שנה לאחר מכן נרצח הקיסר המודח בביתו על ידי מנגיסתו ואנשיו.

שלטון הדיכוי של מנגיסתו היה מזוהה עם המדינות הקומוניסטיות, אך מאמצע שנות ה-80, כשאלה נחלשו, ניסה למצוא מקורות סיוע נוספים, ובין השאר על ידי חיזוק הקשר עם ישראל. ישראל התחילה בתקופה זו להיות מעוניינת בהעלאת אנשי "ביתא ישראל", יהודי אתיופיה, וממשלת אתיופיה אפשרה זאת במידה מסוימת וקיבלה סיוע צבאי מוגבל. בשנת 1991 הופל שלטונו של מנגיסתו על ידי מספר חזיתות פנימיות, בראשן החזית הלאומית התיגרינית. במהלך הקרבות ונפילת שלטון מנגיסתו הוציאה ישראל לפועל את מבצע החרום להעלאת יהודי אתיופיה, "מבצע שלמה".

 

עלייתו לשלטון והשנים הראשונות של הקיסר היילה סלאסי

עידן היילה סלאסי באתיופיה נמשך כ-60 שנים, ועם סיומו בשנת 1974 תם העידן הקיסרי בתולדות ארץ זו. הקיסר המשמעותי הקודם, מנליק השני, מת בשנת 1913. לאחר 3 שנים של קרבות ירושה ומאבקי כוח פנימיים בצמרת ההנהגה האתיופית, הוכתרה ביתו זאודיתו באופן רשמי לקיסרית. תפרי מקונן, בנו של השר הבכיר בממשלת מנליק, ראס מקונן (מת ב-1906), הוכרז כיורש העצר, וקיבל את התואר ראס. ראס תפרי מקונן החל לבנות את כוחו בהדרגה ובחוכמה, וכן התחיל לערוך רפורמות במדינה. הוא פעל לבניית שכבת משכילים על ידי הקמת מערכת חינוך רחבה, אוניברסיטאות ובתי ספר, הכנסת חינוך אירופאי ושליחת צעירים ללימודים באירופה ובמצרים. תפרי עודד הוצאת עיתונים וייסד את העיתון הראשון באמהרית. בשנת 1923 הצליח בזכות קשריו הטובים בעולם ותדמיתו החיובית כמודרניסט להכניס את אתיופיה כחברה בחבר הלאומים, מדינת שחורים יחידה בגוף הבינלאומי. הראס תפרי יצא ב-1924 בראש משלחת מלכותית לביקור באירופה ובמזרח התיכון, ביקור שבמהלכו הגיע גם לירושלים לכמה ימים, ונפגש עם הנזירים האתיופים שם. לאחר מות הקיסרית זאודיתו ב-1930, הוכתר הראס תפרי מקונן לקיסר אתיופיה, ונטל לעצמו את התואר היילה סלאסי הראשון, מלך המלכים ואדון האדונים, גור אריה יהודה. היילה סלאסי (כוח השילוש) נחשב לצאצא ה-225 בשושלת מנליק בן שלמה, והכתרתו הפכה לסמל של גאווה ועצמאות שחורה, בתקופה שבה מדינות אפריקה עוד לא השתחררו מהכיבוש הקולוניאלי, ומעמד השחורים באמריקה עדיין נחשב לנחות. תנועת הרסטפריאנס שהחלה להתגבש באותן שנים בג'מייקה ובארה"ב ראתה בדמות הקיסר את המשיח השחור, ועובדת ייחוסו לשבט יהודה חזקה את אמונתם בו.

 

הקיסר הוכתר בטקס דתי מפואר שנכחו בו נציגים רבים מאירופה, וראשי כנסיות מאתיופיה וממצרים. הוא הכניס חוקה חדשה למדינה,החל לערוך רפורמות מסוימות בניהול המדינה, להשקיע בתשתיות ומיכון, טיפח את הנצרות, וכאמור השקיע בחינוך ובחיזוק קשרי החוץ. אך עדיין אתיופיה נותרה מדינה מיושנת מבחינות רבות, פוליטיות, חברתיות כלכליות וכן מבחינה צבאית. אתיופיה העדיפה להמשיך להסתגר ולשמור על הסדרים הישנים, וסירבה להכניס שינויים קיצוניים או להתיר דריסת רגל רחבה מדי למדינות זרות. כך סירבה אתיופיה לאפשר לבריטניה הקמת סכרים על מקורות הנילוס. לבריטניה כבר הייתה דריסת רגל במצרים, סודאן, אוגנדה וחלק מסומליה. הבריטים הציעו לאתיופיה סיוע בפיתוח כלכלי, חשמל, תחבורה נמל ושטחים בסומליה. אך  אתיופיה העדיפה לוותר על אלו ולא להסתכן בהשתלטות בריטית על משאביה וארצה. במצב ביניים זה של מחד קשרים בינלאומיים, שאיפה למודרניזציה ולפיתוח ומאידך חששנות מהמערב, הסתגרות ושמירה על דפוסים מסורתיים, עמדה אתיופיה באמצע שנות ה-30 של המאה ה-20, כאשר במקביל מתחילה התחזקותה של איטליה באזור ושאיפותיה האימפריאליסטיות.

 

המלחמה האתיופית איטלקית

במהלך שנות העשרים של המאה ה-20 הצליח הרודן הפשיסטי בניטו מוסוליני לבסס את שליטתו המוחלטת באיטליה, יחד עם השתלטות מפלגתו על כל מוסדות השלטון והחוק, הצבא, החינוך והתעמולה. בתחילת שנות ה-30 פנה לביסוס והרחבת הקולוניאליזם האיטלקי באפריקה, כחלק מהחזון האימפריאליסטי לחידוש האימפריה הרומית ושליטה במזרח הים התיכון. הקולוניות לוב בצפון אפריקה וסומליה ואריתראה בקרן אפריקה היו כבר בידיים איטלקיות. השתלטות על אתיופיה הייתה צעד הכרחי בדרך להגשמת השאיפה האיטלקית. לא הייתה זאת הפעם הראשונה שאיטליה נכנסת לעימות ישיר עם האתיופים. הניסיונות הקודמים, שנכשלו, דווקא דרבנו את מוסוליני להצליח הפעם ולמחוק את החרפה הלאומית שנחלו האיטלקים בעבר: בינואר 1887, במהלך הקרבות על אריתראה עם צבא הקיסר יוהנס הרביעי, השמיד המצביא ראס אלולה את הגדוד האיטלקי בדוגאלי, והרג 500 מהם. איטליה זועזעה מהטבח וההשפלה ושלחה כוח צבאי גדול לתגבור הכוחות. לאחר שלוש שנים של לחימה ללא הכרעה השלימו האיטלקים את כיבוש אריתראה, שלמעשה נמסרה להם על ידי אחד השליטים המקומיים, אך לא הצליחו להתקדם ממנה לכיבוש אתיופיה. בתקופת שלטון הקיסר מנליק השני התרחש הקרב המשמעותי ביותר בין הצבא הקולוניאלי האיטלקי לבין הצבא האתיופי.  לאחר שהשתלטו על אריתראה, החלו האיטלקים בניסיונות להתקדם מערבה לתוך שטח אתיופיה. איטליה הכריזה על אתיופיה כמדינת חסות שלה, וניסו לשכנע את הקיסר שכל אפריקאי זקוק לנותן חסות מערבי, וזאת תוך כדי פלישות צבאיות לשטח אתיופיה. העימות הצבאי  התגבר ב- 1895 והגיע לשיאו בחודש מרץ 1896, ליד העיר אדואה. בקרב היסטורי מרשים זה, נחלו האיטלקים תבוסה מוחצת. אלפי הרוגים, אלפי שבויים ששוחררו רק לאחר התערבות האפיפיור, ונסיגה של צבא איטליה בחזרה לאריתראה. כל מעצמות אירופה הכירו בעצמאותה של אתיופיה ובריבונותה בגבולותיה הנוכחיים. אתיופיה יצאה מהעימות חזקה וגאה לאחר שלא נכנעה לאימפריאליזם האירופי.  כעת, פחות מארבעים שנים לאחר התבוסה, תקדים קרב אדואה היה עדיין טרי יחסית בזיכרון הלאומי האיטלקי. עכשיו, כשהמדינה בתנופת התפשטות והתעצמות, ראה מוסוליני לפניו את שעת הכושר ליציאה לכיבוש אתיופיה. בדצמבר 1934 הורה מוסוליני לביים תקרית צבאית בגבול אתיופיה-סומליה, במהלכה נהרגו חיילים איטלקים. בחודשים הבאים התדרדר המצב לכדי איומים בפלישה, הכנות לעימות צבאי וברקע ניסיונות דיפלומטים לעצירת המשבר. מוסוליני גייס לצידו את העולם המוסלמי והערבי, בעזרת תעמולה אנטי אתיופית, שהזכירה לעמים המוסלמים באתיופיה ובסביבתה את פשעיה האנטי מוסלמים כביכול של אתיופיה בעבר. הוא הצליח לכרות ברית סיוע לוגיסטי עם סעודיה, בידיעה והתעלמות מצד הבריטים. משבר אתיופיה והכישלון של המערכת הבינלאומית למנוע את התדרדרותו היה מהאירועים המבשרים של מלחמת העולם השנייה. אתיופיה הייתה חברה בחבר הלאומים, והאירועים שאיימו לפגוע בה יחד עם השלכותיהם היו קרובים מספיק וידועים מספיק למעצמות המערב, שהעדיפו לא לנקוט בצעדים משמעותיים כלפי איטליה הפשיסטית. יתרה מזאת, בריטניה הודיעה בעקיפין למוסוליני שלא תפעל נגדו במקרה של פלישה לאתיופיה, ובהמשך אף לא מנעה תנועה של אספקה איטלקית  לים סוף דרך תעלת סואץ. גם צרפת ומדינות אחרות עמדו מנגד והעדיפו כנראה לרצות את איטליה בנתח מהעוגה האפריקנית בתקווה שאולי סלחנות זו תקרב את מוסוליני אליהן והוא יוותר על החבירה לגרמניה הנאצית, תקווה שהתבדתה בהמשך. בינואר 1935 צרפת חתמה על הסכם עם מוסוליני, שלמעשה אפשרה לו יד חופשית באתיופיה. גם לבריטניה, שהייתה מעצמה חשובה במרחב של המזרח התיכון וים סוף, היה נוח יותר לשתף פעולה עם האיטלקים בחלוקת השליטה על האזור, לעומת עם האתיופים שהעדיפו להסתגר ולא לאפשר נוכחות בריטית משמעותית בשטחם.

הצבא האיטלקי מנה כמאתיים וחמישים אלף לוחמים מצוידים בנשק חדיש, בשבע מאות קני תותח, מאה וחמישים טנקים קלים ומאה וחמישים מטוסי קרב. צבא אתיופיה מנה כשלוש מאות אלף חיילים, מאתיים קני תותח ומאה תותחים נגד טנקים או מטוסים. הנשק ותורת הלחימה של צבא אתיופיה היו מיושנים יחסית, והאתיופים לא יכלו להצטייד בכלי נשק חדישים יותר בשל סירוב מדינות המערב למכור להם נשק. באוקטובר 1935 האיטלקים יצאו להתקפה משני כיוונים, מסומליה בדרום מזרח ומאריתראה בצפון מזרח. אדואה נפלה בידי הצבא האיטלקי, כמעט 40 שנים לאחר התבוסה למנליק השני. עריקתו של אחד הקצינים האתיופים הבכירים לשורות האיטלקים בתמורה לשליטה שהובטחה לו באזור תיגריניה החלישה גם היא את צבא הקיסר. האתיופים הצליחו לייצב קו לחימה יציב באזור ההררי שבחזית הצפונית, אך כעבור כמה חודשי לחימה עיקשת נכנעו להפגזות הארטילריות  והאוויריות של האיטלקים, שכללו שימוש בגזים וכימיקלים רעילים. האיטלקים חדרו לעומק המדינה בשתי החזיתות. הקרבות הקשים ביותר התחוללו בצפון, ובחלקם נכח הקיסר היילה סלאסי עצמו בראש כוח צבאי. הצבא האתיופי הוכרע והתפורר לחלוטין במהלך חודש אפריל, ובחמישה למאי 1936 הודיע מוסוליני בנאום ברומא על כניסת חייליו לעיר הבירה אדיס אבבה. בשניים במאי, כשנוכח לדעת שגורל המלחמה על ארצו הוכרע, נמלט הקיסר היילה סלאסי עם משפחתו לנמל בג'יבוטי, משם נלקחו בספינה בריטית למצרים, ומשם דרך נמל חיפה, לירושלים. לאחר ששהה בירושלים שישה שבועות המשיך הקיסר הגולה לועידת חבר הלאומים בג'נבה, שוויץ. בנאום הנרגש שנשא בפני באי הועידה, פנה הקיסר למדינות העולם בבקשה לסייע לעמו בשעת המשבר, ובעיקר ללמוד את הלקח מההתעלמות והסלחנות כלפי התוקפנות האיטלקית:  "אני, היילה סילאסי הראשון, קיסר אתיופיה, נמצא כאן היום כדי לטעון שצדק מגיע לאנשיי, ולהבטיח את העזרה שהובטחה לו לפני שמונה חודשים, כשחמישים אומות הצהירו שהתוקפנות בוצעה ע"י הפרה של הסכמים בין לאומיים...הבקשות של נציגי שפנו אל חבר הלאומים נותרו ללא מענה; לא התייחסו אל נציגי. זוהי הסיבה שאני החלטתי לבוא בעצמי להיות עד כנגד הפשע שמבוצע על עמי ובכדי לתת לאירופה אזהרה לגבי האבדון שמחכה לה, אם היא תחליט להשתחוות לפני המעשה שנעשה." היילה סלאסי מותח ביקורת רבה על אוזלת ידן המכוונת של מדינות חבר הלאומים, שיכלו ולא מנעו את התוקפנות האיטלקית בארצו, את מעבר הכוחות והאספקה בתעלת סואץ, ואת ההתקפות על אנשיו באמצעות גזים וכימיקלים. הוא הזהיר את מדינות אירופה שמה שנעשה היום בארצו, עלול להיות גם גורלן שלהן, כפי שכידוע אכן היה כעבור שנים ספורות. את המשך שנותיו בגלות עשה הקיסר בעיירה באת' באנגליה, עד לחזרתו לארצו בשנת 1941.  

 

הקיסר היילה סלאסי בירושלים

מגזין TIME מהשמונה עשר במאי 1936 מתאר בפירוט את הגעתו של הקיסר לירושלים: "מהנמל בסואץ עשה היילה סלאסי, האריה הכובש משבט יהודה, את דרכו לנמל חיפה. איתו על הספינה Enterprise היו גם אשתו הקיסרית מנן ושתי בנותיה, בנו בן השתים עשרה יורש העצר הנסיך אספה וסן, ובני משפחה נוספים ראס דסטה דמטו וראס קאסה, שלחמו ימים ספורים קודם לכן בקרבות הקשים נגד האיטלקים בצפון אתיופיה. על הספינה הוטען ציוד רב שהביאה איתה המשפחה המלכותית- שש מכוניות, עשרה טונות של ציוד אישי בארגזים, שקים וצרורות, תיבות פלדה המכילות מטבעות, מטילי זהב וכסף, ואחת מחיות המחמד של הקיסר- נחש פיתון ענקי. הפמליה המלכותית ירדה מהספינה בנמל חיפה לצלילי קבלת הפנים שניגנה לכבודם להקה בריטית. בחיפה עלו הפליטים על רכבת לירושלים, שם קיבל את פניהם הנציב העליון סר ארתור גרנפל ווקהוף, "שהיה צריך לפנות לו זמן מהטיפול בהתנגשויות בין הערבים ליהודים שפרצו בעיר לפני כחודש". קהל קטן שהגיע לקבל את פניהם הריע "תחי אתיופיה, יחי הקיסר היילה סלאסי". עשר מוניות קיבלו אישור נסיעה מיוחד למרות העוצר, והסיעו את המשפחה הקיסרית למלון המלך דוד, שם שהו בימים הראשונים בירושלים. הקיסר הראה לכתבי העיתונות את הכוויות שעל ידיו, כתוצאה מההפצצות בכימיקלים רעילים שביצעו האיטלקים על צבא אתיופיה. "אני חולה" אמר הקיסר, "אך לפחות הצלחתי להציל את חיי, שלא כמו אלפים רבים מבני עמי". ספר יהודי סיפר את זקנו האפור של הקיסר. היילה סלאסי ערך ביקור ותפילה בכנסייה האתיופית ובכנסיית הקבר, וברך את הנזירים האתיופים באומץ ותקווה. מנהל בנק בריטי הגיע מאוחר יותר למלון לאמוד את שווי הרכוש שהביא איתו הקיסר, שהוערך בחמישה מיליון דולר". ראוי לציין שבשנת 1930, שנת הכתרתו לקיסר, זכה היילה סלאסי לתואר "איש השנה" של המגזין טיים.