המחשבות שמלוות אותי כשאני כאן, הן על החיים שעברו אותם אנשים, שחוו מן הסתם בצורה זו או אחרת את מהפכת התרבות של מאו ואנשיו, וגם את תקופת השפל הכלכלי של סוף שנות ה-50, וחלקם אף חיו במציאות של לפני הקמת הרפובליקה של סין, שחוגגת 60 בעוד שנה. האם צורת הבילוי שלהם בשעות הפנאי כיום היא פיצוי על חוסר שהיה להם במשך שנים והיום מתאפשר להם סוף סוף? או שאולי דווקא צורת ההתבוננות הזו על החיים, שטבועה בנפש ובמסורת שלהם, היא זו שמאפשרת לאנשים לשרוד ולעבור את כל התקופות הקשות, ולשמור על חיוך על הפנים וחיוניות בגוף.

ישנה אמרה סינית האומרת שהמסמר הבולט ביותר על הקרש, הוא זה שיידפק ראשון על ידי הפטיש. נראה לי שהאנשים כאן, ואולי בסין בכלל, בהחלט מאמצים את האמרה הזאת ומשתדלים לחיות את חייהם בצורה כזאת שלא תדרוש מהם מעורבות גדולה מדי בנעשה ברמה הכללית, לטוב ולרע. אחרי שנים שבהן נאלצו כולם לקחת חלק או לפחות למראית להפגין את הזדהותם והשתתפותם במאמץ המהפכני הכללי, להראות תמיד שהם עוד בורג במכונה הלאומית הסינית, מעדיפים היום רוב האנשים להתכנס בתוך הבועה שלהם ושל משפחתם, ובעיקר להשתתף במאמץ לרווחתם ונוחיותם. כך, כשכבר לא מוטלת עליהם משימת הצלת האומה, יכולים בני הגיל השלישי בסין ליהנות מעיסוקים ילדותיים לכאורה, לעיניים מערביות, מבלי שירגישו צורך להיראות רציניים, לעסוק בענייני "מבוגרים" או להתנהג בכובד ראש.

מהצד השני, חוסר המעורבות של האזרחים מאפשר לממשלה ולמפלגה לפעול בנושאים רבים שנויים במחלוקת ובעייתיים מבחינה אנושית, סביבתית ומצפונית, כמעט ללא התנגדות. כך יכולה המדינה להיות לעיתים דורסנית וקשה, כשלא רק המנגנון הקומוניסטי הנוקשה מונע אפשרות של התנגדות אמיתית, אלא גם חוסר המוטיבציה של האזרחים להתערב בעניינים שלא ממש נוגעים להם, עד שהמצב כבר עובר את קצה גבול הסבל שלהם. אז יודעים הסינים למרוד, ויעידו על כך המרידות הרבות במדינה במהלך ההיסטוריה.